הדבר הכי קשה בלהיות עם כלבלב הוא לא מה שרוב האנשים חושבים.
זה לא להוציא אותו לטיול כשבחוץ יורד גשם, כשקר מקפיא, כשלא ישנת טוב בלילה או כשבלבך סערה.
זה לא לוותר על טיולים או על מפגשים כי אומרים לך: “בואי, אבל בלי הכלב.”
זה לא השערות שעל הסדינים, על הבגדים, אפילו באוכל.
זה גם לא לשטוף את הרצפה שוב ושוב, בידיעה שעוד חצי שעה היא תתלכלך אותו דבר.
אלו לא החשבונות אצל הווטרינר, ולא הפחד לפספס משהו חשוב.
זה לא ויתור על קצת חופש, כי עכשיו החופש הוא “אנחנו”.
וזה לא הלב שלך שכבר לא שייך רק לך
כל זה הוא אהבה.
כל זה הוא חיים.
כל זה את בחרת בו.
הקושי האמיתי מגיע לאט כמו כאב עמוק בעצמות כשמזג האוויר משתנה. כמו הקור הירושלמי שמתחיל בלי שמרגישים, ופתאום חודר פנימה.
יום אחד את פשוט קולטת:
הוא כבר לא יכול כמו פעם.
מנסה אבל לא מצליח.
רץ אליך, כמו תמיד אבל משהו השתנה.
העיניים שלו עדיין מחפשות רק אותך, אבל יש בהן אור עייף שאומר:
“אני כאן, אבל כל יום זה קצת יותר קשה.”
את זוכרת איך היה פעם.
ועכשיו את רואה אותו כולו שלך, כולו בוטח בך עד הסוף.
הוא תמיד סמך עלייך:
שתהיי שם בשבילו,
שתעזרי לו,
שתצילי אותו.
ותמיד עשית את זה.
אבל עכשיו אי אפשר להציל אותו מהזִקְנָה.
הכאב הכי חד הוא לדעת, שבעבורך הוא היה ניחום
ועבורך הוא היה הכול:
כל עולמו,
כל הרקיע שלו,
כל התקווה שלו.
ואת לא מוכנה.
לא מוכנה לשחרר.
לא מוכנה לראות איך דועך מי שלימד אותך לאהוב בלי גבול.
ואז מגיעה הדממה.
דממה כבדה.
המקום הריק ליד הכרית.
הקערה שאף אחד כבר לא ילקק.
והלב שלך שבור לחתיכות.
ושוב את יוצאת לרחוב.
אבל הפעם בלעדיו.
ולפעמים את לוחשת לאוויר:
“יאללה, מתוק שלי”
אם היה אפשר להחזיר את הזמן לאחור
היית בוחרת בו שוב.
היית בוחרת הכול: את העייפות, את הדאגה, את הנתינה.
כי האהבה הזאת היא אמיתית.
להביא כלב הביתה זה להכניס אש לחיים שלך.
אש שמחממת אותך לנצח,
גם כשהוא כבר לא לידך.
כי לכלב יש שליחות אחת בעולם הזה:
לתת לך את כל הלב שלו.
וכשמאבדים חבר כזה, לומדים שכל רגע של אהבה שווה את הכאב שבפרידה.
