הכול התחיל בלילה של יום רביעי, כשאבא שלי כתב בהודעה בקבוצת הוואטסאפ המשפחתית, שביום ראשון כולנו חייבים להתכנס בלי תירוצים.
שהוא מבקש בחירום.
שזו “משהו חשוב מאוד” וכולנו מוכרחים להיות נוכחים.
באותו רגע חשבתי את הגרוע ביותר.
גם אחותי וגם אחי.
דיברנו בינינו והגענו לאותה מסקנה: בריאות, אבחנה, משהו מפחיד.
הוא מעולם לא ביקש מפגש משפחתי. אף פעם.
אפילו דודה שלי הגיעה כל הדרך מחיפה, כי הייתה בטוחה שמדובר בפרידה או משהו מהסוג הזה.
הגענו כולם, ידיים מזיעות מהמתח, גרון חנוק, כולם חיוורים.
כשראינו אותו יושב בסלון, עם פנים רציניות כמו בחלום לא ממש ברור, אף לא אחד פצה פה.
אמא שלי כבר מזמן לא חיה איתו, אבל הגיעה הביטה בו בחשש.
הוא פתח במשפטים מהסוג הזה:
“אנו בימים לא קלים…”,
“החיים משתנים…”,
“לפעמים צריך לקבל החלטות אמיצות…”
הוא דיבר לאט, כאילו עומד לבשר לנו חדשות שיכסחו את עולמנו.
התחלתי להרגיש שהגרון סוגר עליי.
כולנו היינו דרוכים לאסון קרב.
ואז הוא אמר:
“אני צריך עזרה כלכלית לתקופה מסוימת.”
עצרנו במקום.
ואז הוסיף:
“כדי להתחיל פרויקט עם בת הזוג שלי.”
חשבנו שהוא מדבר על שותפה עסקית.
עד שהוא אמר, בלי להסס, בלי בושה:
“עם החברה שלי.”
בחורה, שהכיר לפני חצי שנה.
כמעט בגילי.
מרגיש כאילו קרח התפשט לי בגוף.
אחותי בלעה רוק ביבש.
אמא שלי הישירה מבט ולא זזה.
כל הדאגות שלנו ממחלה או אסון התפוגגו.
נשאר רק כעס ובעתה מוזרה.
הוא המשיך: אמר שלבת הזוג “יש חלומות”, שהוא רוצה לתמוך בה, שחסרים להם כסף כדי לפתוח בית קפה קטן.
ושהרי הוא “תמיד היה שם בשבילנו” אז עכשיו הזמן להיות שם בשבילו.
בפנים בערה לי תחושת זעם.
הרגשתי איך כל השקרים חותכים.
כי הוא אף פעם לא היה שם כמו שהוא אוהב לספר.
מעולם לא שילם את המזונות במלואם.
לא התעניין אם יש לנו מה לאכול.
לא הגיע לאירוע בגן. לא בחג.
ועכשיו עכשיו הוא דורש שנשלם לו על תדמיתו מול הצעירה.
אחי אמר לו, שאם הוא רוצה להחזיק אישה צעירה, כדאי לו לעבוד קשה יותר.
שזה לא העסק שלנו לממן את גחמותיו.
הוא נעלב ואמר שזו לא גחמה זו אהבה.
אחותי כמעט צחקה.
אני שתקתי, ידעתי שאם אדבר, אוציא מילים שאצטער עליהן אחר כך.
הוא התעקש שצריך “הלוואה משפחתית”, אבל סירב לחתום על כלום כי “לא רוצה להרוס את האמון”.
בסוף אף אחד לא הסכים.
הוא עמד וברח עם עיניים רושפות, אמר שאנחנו כפויי טובה, שלא יודעים לתמוך, שככה משפחות מתפוררות.
אמא שלי ענתה לו בשקט:
“משפחות מתפוררות כשמישהו שוכח את המקום שלו.”
נעל את הדלת אחריו.
החברה הצעירה שלו אפילו שלחה לי הודעה בוואטסאפ:
“לא ידעתי מהי אהבה עד שפגשתי אותו.”
תארו לעצמכם.
אפילו לא טרחתי לענות לה.
מאותו יום הוא לא דיבר איתנו.
חסם את האחים שלי.
לי שלח הודעה נפרדת “ציפיתי ממך ליותר”.
אני לא יודעת אם טעיתי.
אבל אני יודעת דבר אחד:
אם הוא רוצה להבריק מול חברה צעירה
שיעשה זאת עם השקלים שלו, לא עם שלנו.
