הכול התחיל ביום רביעי בערב, כשאבא שלי שלח הודעה בקבוצת הוואטסאפ המשפחתית: ביום ראשון כולם באים, בלי תירוצים.
זה דחוף.
משהו חשוב. חובה נוכחות מלאה.
ברור שמיד הלכתי לדרמה הקשה.
גם אחותי ואחי.
התייעצנו בינינו כולנו חשבנו על קטסטרופה: מחלה, בדיקות, משהו נורא.
הבן אדם אף פעם לא מזמין ל”שיחת משפחה”. אף פעם.
אפילו הדודה שלי באה מראשון לציון (“מרחוק”, כן?) כי הייתה בטוחה שמדובר פה בפרידה או אירוע טראגי.
הגענו כולנו על סף התקף חרדה, יבש בפה, ידיים רטובות מהלחץ.
כשהגענו, הוא ישב בסלון, רציני כמו מנכ”ל בישיבת חירום. אף אחד לא פצה פה.
אמא שלי כבר מזמן גרושה ממנו, אבל בכל זאת באה ישבה ונעצה בו מבט מודאג.
הוא התחיל עם משפטי פתיחה:
“אלה תקופות קשות…”,
“החיים משתנים…”,
“לפעמים צריך לקבל החלטות אמיצות…”
דיבר לאט, כאילו עומד לזרוק עלינו פצצה שתשבור את כולנו.
הגרון שלי התכווץ.
כולנו הכנו את עצמנו לאיזה בשורה איומה ונוראה.
ואז הוא פלט:
“אני צריך עזרה כספית לתקופה הקרובה.”
קפאנו.
ואז המשיך:
“כדי להתחיל פרויקט עם הבת זוג שלי.”
חשבנו שותפה עסקית, כן?
רק שהוא עשה לכולנו טובה והבהיר, בלי טיפת בושה:
“עם החברה שלי.”
בחורה שהכיר לפני חצי שנה.
בערך בגיל שלי.
חטפתי צמרמורת.
אחותי כמעט בלעה את הלשון.
אמא שלי נראתה כמו פסל במוזאון ישראל.
כל מחשבות ה’חלילה’ והטרגדיות… התפוגגו. נשאר רק זעזוע.
הוא המשיך להסביר: הבחורה עם “חלומות”, הוא רוצה לתמוך, הם צריכים כסף כדי לפתוח איזה בית קפה קטן.
וכיוון שהוא “תמיד היה שם בשבילנו”, הוא מצפה שגם אנחנו נהיה שם בשבילו.
הכעס דפק לי בראש.
כי האמת? הוא לא באמת היה שם בשבילנו.
לא שילם דמי מזונות כמו שצריך אף פעם.
לא הופיע לאף פעולה בבית הספר.
לא שאל פעם אם יש אוכל במקרר.
אבל עכשיו עכשיו הוא רוצה שנממן לו תדמית מפוארת בפני החברה הצעירה החדשה.
אחי ענה ראשון: אם אתה רוצה להרשים צעירה תעבוד קשה. לא התפקיד שלנו לממן תחביבים ורומנים של מבוגרים.
אבא נעלב.
סינן שזה לא גחמה, זו אהבה.
אחותי כמעט נקרעה מצחוק.
אני שתקתי, כי אם הייתי פותחת פה לא נשארה לו חתיכה מהאגו.
הוא ניסה עוד קצת: “אני צריך הלוואה משפחתית, אבל לא יכול לחתום על שום דבר. לא רוצה לפגוע באמון.”
בסוף, אף אחד לא הסכים.
הוא נעמד, פתח את הדלת בטריקת דלת מסורתית, וטען שאנחנו כפויי טובה, לא תומכים, ככה מתפרקים משפחות.
אמא שלי שמרה על קור רוח:
“משפחות מתפרקות כשמישהו מפסיק לעשות את התפקיד שלו.”
הוא יצא בסערה.
והחברה שלו? היא אפילו שלחה לי הודעה בוואטסאפ:
“לא ידעתי מה זאת אהבה עד שפגשתי אותו.”
באמת, תחסכי ממני.
לא טרחתי לענות.
מאותו יום פשוט ניתק קשר.
חסם את אחי.
לי שלח הודעה נפרדת: “ציפיתי ממך ליותר.”
אז לא יודעת אם פעלתי נכון או לא.
אבל דבר אחד בטוח:
אם הוא רוצה להרשים את החברה הצעירה שלו
שיעשה את זה מהכיס שלו. לא שלנו.
