יומן אישי, ט”ו באייר
הבוקר רונית עפה אלינו הביתה בשבת ואמרה: “אמא, אבא, אני מתחתנת! אורן הציע לי נישואין, ולא היססתי לרגע, אמרתי כן מיד.”
שרה, אשתי, רקדה בידיה והביטה בי עמדתי בשקט, עדיין מעכל את החדשות מפי הבת שלנו.
“נו, בטח, כבר סיימתי את הלימודים, עובדת בתל אביב. גם לאורן יש עבודה מסודרת, אז החלטנו שזה הזמן.”
את אורן הכרנו בחור עירוני מתל אביב, גר עם אמו אסנת. שקט, אדיב, מכירים אותו מקרוב, לא היה לנו שום דבר נגד חתן כזה.
החתונה הייתה על כתפינו, של שרה ושלי. אמנם אורן חסך קצת כסף, אבל אמרתי לו: “אורן, שים את הכסף לחיסכון, תצטרכו יום אחד לקנות דירה, החתונה אנחנו נסדר, אולי אמא שלך תוכל לעזור קצת.”
אסנת, אמא של אורן, אמרה מייד: “אין לי כסף, גידלתי אותו לבד, הסתדרנו על משכורת מינימום. אולי קצת מתנה קטנה…”
אנחנו לא שפטנו אותה, אבל ראיתי על שרה שמאז לא ממש סומכת עליה. החלטנו לחגוג חתונה צנועה באולם בעיר, לא משהו יקר במיוחד, אבל עשינו שמח כמו שצריך.
לא עבר זמן, והצעירים קנו דירה בהלוואת משכנתא. המקדמה עזרת משפחת רונית, שוב אסנת לא יכלה, אמרה שכל כולה בחובות.
רונית ואורן כבר בדירתם, ואז נולדה הנכדה-ים, נועה. שרה ואני, כל חודש גונבים מהפנסיה שקלים, קונים לנכדה, ומביאים מתנובות המושב חלב, גבינות, ירקות.
לפעמים שרה מתקשרת לאסנת: “בואי נצטרף יחד ונקנה לנועה מתנה טובה, התינוקת גדלה, צריך הרבה דברים.”
“אוי, שרה, אין לי כסף,” עונה אסנת בקול חנוק מדמעות, “את יודעת, אני לבד.”
ליום ההולדת של רונית הבאנו שוב ירקות, בשר, מיני מטעמים מהמושב. אסנת לקחה אלף שקל מתנה, ושרה לא הסתירה את האכזבה. אנחנו הוספנו עוד חמשת אלפים. לא חסכנו, תמיד נתנו בשמחה, אבל לשרה זה תמיד היה מפריע שאסנת לא עוזרת ולפעמים גם מתבכיינת.
“איך זה שאנחנו נותנים בלי חשבון, ואסנת לא עוזרת?” נאנחת אשתי באוזניי. “הכל היא, אין לי ואין לי, נמאס לי כבר לשמוע. היום כולם במצוקה, אבל מי שלא עובד אין לו. ככה את רוצה אישה שתחיה איתך? כל היום רק תתבכיין? אני הרי עובדת קשה כמוך!”
אני שותק. אשתי כבר יודעת למדתי אותה עם השנים, וממעט להגיב, לא מתווכח. היא המשיכה למשוך בעצמה את המשק; אני עזרתי מידי פעם, אבל בעיקר נהגתי במשאית.
כשהגיעה נועה לגיל שלוש ונכנסה לגן, התחילה להיות חולה המון. הוחלט שאסנת תבוא לשמור עליה עד שתתחזק. הפעם אשתי ממש שמחה: “ברוך השם, לפחות הפעם משהו מועיל מהצד שלה.”
הימים עברו. שמתי לב ששרה מתחילה להעיר לי: “תגיד, למה כל פעם אתה נוסע לעיר המרכזית, מביא דברים לבית של רונית? כל פעם יותר ויותר מאוחר אתה חוזר…”
“אספתי מה שביקשת, ביצים, גבינות, עגבניות. הולך לבקר את הנכדה, ממילא יש לי עניינים שם איזה חלק לרכב, תיקון כזה או אחר.”
בהתחלה לא ייחסה לכך חשיבות, אבל כשראתה שאני יותר מדי משתעמם אצלהם בעיר, נפל לה האסימון: “אלוהים, הבעל שלי עושה עיניים לאסנת… אני חייבת לבדוק את זה!”
בפעם הבאה שהצעתי לנסוע, היא אמרה פתאום: “אני איתך. התגעגעתי לנועה, ויש לי קניות לעשות בעיר.” נבהלתי לרגע, אבל הסכמתי.
בדרך, ראיתי את המבט הגמור שלה. נכנסנו לדירה, אסנת פתחה עם חלוק פתוח ואודם, ופניה התחלפו במהירות כשראתה שגם אשתי נכנסה. הפעם, היה ברור שאשתי מריחה את העניינים.
שתינו תה, הבטתי סביב אשתי רואה הכל, הבחינה במבטים, בפרטים. לא שתקה. ברגע שנועה הלכה לישון ואני יצאתי לעשן במרפסת, היא התקרבה לאסנת, דיברה אליה בתקיפות: “גמרי עם המשחק הזה של המסכנה, אני רואה הכל, אני מבינה למה בעלי מגיע פתאום עם כל המטעמים. אם את רוצה גבר תחפשי לך אחר, לא את שלי. תתביישי לא מתבכיינים ובעצם רוקדים עם הבעל של השותפה לחתונה!”
כשחזרתי, שמעתי במבוכה מתגברת, אבל ידעתי אשתי מסוגלת להתמודד.
בדרך חזרה, אמרה לי: “די, מהיום אתה לא נוסע בלי שאני איתך. הבנתי הכל, וה’כבשה התמימה’ כבר לא תעשה עליי רושם. פעם אחת דיברתי איתה, היא לא תעז שוב. ואם צריך אני אישית אשמור על הנכדה.”
ניסיתי להרגיע, להכחיש, אמרתי שזה רק דמיון. “אין שום דבר!”
“אם אין, בסדר,” ענתה בשקט, “אבל פעם הבאה שאני שומעת עליך לבד תישאר עם הפרות והתרנגולות. אותי, אתה מכיר, אני לא חוזרת פעמיים על אותו דבר.”
בערב, קיבלנו שיחת טלפון מרונית: “אמא, למה פגעת באסנת? היא עוזרת לנו, ואני אסירת תודה לה. את סתם מקנאה לאבא.”
שרה נשפה בזעם: “כשתגדלי, תביני. היית אוהבת שבעלך מבקר שעות אצל חברה שלך? יש גבול. גם אם עוזרת, לא מארחת את הגבר הנשוי בנפרד ומתנהגת פלרטטנית. תזכרי אמא אחת יש לך, וכל מה שיש לך ולנועם זה ממני, לא מאבא.”
רונית נרגעה. “סליחה אמא, לא ידעתי, פשוט אסנת סיפרה עליך דברים…”
“בטח שסיפרה, אחרי כל מה שאמרתי לה בפנים,” גיחכה שרה. “היא חשבה שאתעלם ולא אבין כלום, אבל טעו בוילון. תבטחי בי.”
מאז, אני דואג להיות שקוף אם צריך לנסוע לעיר, אני משתף את שרה, ולעיתים קרובות לוקח אותה איתי. יוצא שאין רע יותר זמן עם הנכדה, ואפילו בחצר כבר עובדים יחד. שרה גם מצאה זמן לעצמה הלכה לטפח את עצמה, כמו אסנת, ולי לא נשאר אלא לעזור ולשמוח.
החיים לימדו אותי שאסור לקחת בן/בת זוג כמובן מאליו. חשוב לדעת להעריך, להיות בשותפות, ולשמור אמון. ולפעמים, צריך לדאוג שלכל עברי הבית לא תהיה יותר מדי “פנאי” או “רעיונות”.
אז אם תצאו לדרך תישארו תמיד גלויים עם בן/בת הזוג ותזכרו שגם “כבשים תמימות” יודעות להיות זאבות.
