הכבשה האומללה – שלום, הורים, – נכנסה דשה הביתה בסערה בשבת, – אני מתחתנת! רומקה הציע לי נישואין, והסכמתי מיד, בלי להתלבט. – אלוהים, דשה, את כבר ממש גדולה אצלנו, – לחשה לידיה, והביטה בבעלה, סטפן, שישב שקט ורציני, כנראה מעכל את החדשות של הבת. – ברור, מה חשבתם? סיימתי מכללה, עובדת כבר בעיר. גם רומק’ה שלי עובד, אז החלטנו להתחתן. את רומקה – בחור עירוני – ההורים הכירו, גר לבד עם אמא שלו בעיר המחוז, בחור שקט ומנומס, מזמן נקשרו אליו, לא הייתה להם בעיה עם חתן כזה. ההורים של דשה, לידיה וסטפן, לקחו על עצמם את ארגון החתונה – בכל זאת הם מהכפר, עם משק משלהם. רומן אומנם חסך קצת כסף, אבל סטפן אמר: – רומן, תשמור את הכסף לדירה, את החתונה נסתדר אנחנו, ואולי אמא שלך תעזור. מאיה, אמו של רומקה, מיהרה להבהיר: – אין לי כסף, גידלתי את הבן לבד, הסתדרנו ממשכורת אחת, אולי אוכל להשתתף במתנות. הורי דשה לא שפטו את המאיה, אבל לידיה מרגע ראשון חשה חוסר אמון כלפיה. את החתונה חגגו בבית קפה בעיר, בצורה צנועה, לא מפוארת, אבל חתונה הייתה. לאחר החתונה קנו דירה במשכנתא בעזרת הורי דשה – הסבר ברור וסבה שוב לא יכלה להשתתף, טענה שהיא שקועה בחובות. דשה ורומקה כבר חיו בדירה משלהם, ואז נולדה הנכדה מאשה’לה. לידיה ובעלה תרמו כל חודש מהפנסיה, הביאו מתנות ונשאו מזון מהכפר – חלב, שמנת, ירקות. לפעמים לידיה התקשרה למאיה: – מאיה, בואי נשקיע יחד מתנה טובה לנכדה, הילדה גדלה וצריך הרבה. – אויש, לידיה, אין לי פשוט כסף, – יכלה אפילו לבכות, – את יודעת שאני לבד. ביום ההולדת של דשה, ההורים הביאו סלי ירקות, תפוחי אדמה, גזר ובשר מהכפר. מאיה העניקה אלף רובל בלבד, ולידיה לא אהבה את זה – היא ובעלה העבירו חמישה אלפים מתנה. לידיה מעולם לא חסכה על בתה, אבל בכל זאת משהו הציק לה ביחס של מאיה. – סטפן, למה רק אנחנו משקיעים ונלחמים על ילדינו, והסבה כלום לא? כל הזמן בוכה ומתלוננת, כבר מגעיל אותי להקשיב לה. למי קל היום? צריך לעבוד! אילו היית מתחתן עם אחת כזאת, הייתה יושבת לך על הצוואר ובוכה, אני לפחות עובדת איתך כתף אל כתף! סטפן הקשיב בשקט. לידיה הבחינה שמאיה תמיד מטופחת – תסרוקת, ציפורניים, בגדים. תהתה מאיפה הכסף; כל הזמן מתלוננת על קשיים. אבל התגובה של סטפן הפתיעה אותה: – טוב שאישה שומרת על עצמה, הסבה שלנו יודעת להיראות טוב, לא סתם נראית צעירה לגילה. זה הרגיז את לידיה מאוד. – לה יש כל הזמן שבעולם… דירה בעיר, בלי משק, בלי גינה, למה לא לדאוג לעצמה? ואני שורצת מהבוקר ועד הלילה בגינה, במשק ובבית! גם אני אתחיל לטפח את עצמי, נראה אותך חולב את הפרה ומנקה את הלול… סטפן המשיך להישאר שקט. עבד כנהג, ועזר מעט במשק, רוב התפקידים על לידיה. כשהנכדה מאשה’לה חגגה שלוש והחלה ללכת לגן – חלתה הרבה. הוחלט שהסבה, מאיה, תטפל בנכדה לזמן מה. – אני כבר בפנסיה, אשאר, – הסכימה מאיה. לידיה שמחה: – תודה לאל, סוף סוף עוזרת עם הילדים. אבל עם הזמן, לידיה שמה לב שסטפן מתחיל להגיע הרבה לעיר. – ליד, תכיני שמנת, ביצים, תפוחי אדמה – אקפיץ לדשה, אני גם צריך להיכנס למוסך, אראה את הנכדה. לידיה שמחה – שוב עוזרים לילדים. – בעיר הכול יקר, מה שלנו טבעי, בלי חומרים. אבל סטפן התחיל לחזור מאוחר מהעיר. בפעמים הראשונות לידיה התעלמה, אך כשהתופעה חזרה שוב ושוב, עלה בה חשד. – אלוהים, סטפן שלי נדלק על הסבה… בטוח… צריך לבדוק את זה… כשהתארגן לנסוע, אמרה פתאום: – סטפה, גם אני באה, התגעגעתי למאשה’לה. וגם יש לי קניות. בדרך הוא נראה מדוכא. – מה קרה שאתה כזה כבוי? – לא משהו, כואב לי פשוט הראש… כשהגיעו, מאיה פתחה את הדלת, בחלוק פתוח, מטופחת, שמחה. כשראתה את לידיה, פניה הביעו תרעומת וסגרה מיד את החלוק. שיחקו עם הנכדה, נתנו מתנות, ויצאו לישון. מאיה אמרה: – בואו לתה – לידיה ובעלה הביאו עוגה ותפוחים. ליד השולחן, לידיה קלטה את המבטים שמעבירה מאיה לסטפן, והוא החזיר לה בחזרה. – נו באמת, איזה יחס! בלי להתבייש, מעבירים מבטים לידי. נראה שכבר מזמן הפליגו… – אני יוצא לסיגריה, – אמר סטפן. ברגע שיצא, פנתה לידיה ישר לעניין: – סבה, אל תעשי מעצמך כבשה אומללה ותמימה! אני רואה היטב את המשחקים שלכם. תפסיקי לקרוץ לסטפן שלי! אם את צריכה גבר – תתחתני, את שלי תשאירי במנוחה! לא בושה לשחק עם בעל של מישהי, ועוד הסב שלך? אם לא תפסיקי, אני אגיע ואשמור על הנכדה בעצמי. אל תהרסי את החיים של הבן שלך ותפסיקי עם הפלירטוטים. מאיה נאלמה דום – לא ציפתה מה”פשוטה מהכפר” שתבין כל כך מהר. היא תמיד החזיקה את לידיה לאשת כפר תמימה. טעית. כשיצאו, לידיה לחשה לסבה אחרי שסטפן הקדים: – אל תעשי ממני אשה טיפשה ולא מעודכנת… בדרך חזרה לידיה פנתה אל סטפן: – יותר אתה לא נוסע לבד, הבנתי הכול, והכבשה האומללה הזאת כבר לא תעיז לקרוץ לך, הסברתי לה בדיוק! – ליד, מה פתאום, אין כלום בינינו, את מדמיינת, – התגונן. – אז אין, אז אין. לא תיכנס אליה לבד, לא תבקר בזמן שהילדים בעבודה. ואני אגיע לנכדה אם צריך, ואתה תישאר עם המשק, מכיר אותי. בערב דשה התקשרה כעוסה: – אמא, למה פגעת במאיה סרגייבנה? היא עוזרת לנו עם מאשה’לה, ואני מודה לה, את סתם מקנאה לאבא! – דשה, את עוד צעירה, ואולי יום אחד תביני. היית אוהבת שבעלך היה נמצא שעות אצל חברה שלך? אישה בוגרת צריכה להבין, לא יפה לארח בעל של מישהי לבד ולקרוץ לו. ולא צריך רומן מאחורי הגב! וזכרי, אמא יש לך אחת, ומה שאנחנו עושים בשבילכם – זה בעיקר בזכותי. ואיפה שהסבה לא תעזור, אני אגיע. – אמא, הבנתי, סליחה… היא סובבה הכול נגדי… דיברה עלייך רע. – ברור, לא שתקתי, שמתי לה הכול בפנים. היא הייתה אדומה לגמרי… מאז סטפן נהיה שקט. אם נוסע לעיר, מודיע לאשתו, ולרוב מציע לה להצטרף, ולידיה שמחה לראות את מאשה’לה. אפילו התחיל לעזור יותר, להזמין אותה לנוח ולחלק את העבודה יחד. – טוב שגבר יהיה עסוק, אז מעריך את אשתו יותר – חשבה לידיה. — ועכשיו גם לי יש זמן לטפח את עצמי. מה, אני פחות טובה מהסבה? תודה על הקריאה, הרשמה ותמיכתכם. בהצלחה וכל טוב לכולם!

ענייה כתלה

– שלום, הורים, – פרצה הביתה עינת בשבת בבוקר, התחתנתי! אורן הציע לי נישואין, ואני אמרתי כן, אפילו בלי לחשוב פעמיים.

– אוי, עינת שלנו, כבר התבגרת, – מחאה כפיים מרים, והביטה בבעלה, איתן, שישב שקט ורציני, נראה שהוא מנסה לעכל את הבשורה של בתו.

– ברור, חשבת מה? הרי סיימתי את הלימודים, כבר עובדת בתל אביב. גם אורן שלי עובד, אז החלטנו להתחתן.

את אורן בחור תל-אביבי ההורים כבר הכירו, גר עם אמו ברמת גן. בחור רגוע ומנומס, מזמן הכירו אותו, לא התנגדו לו כחתן.

את החתונה לקחו מרים ואיתן על עצמם. בכל זאת, גרים במושב, יש להם משק קטן. אמנם אורן חסך קצת שקלים, אבל איתן אמר:

– אורן, את הכסף תשמור, תצטרכו לדירה, את החתונה אנחנו נעשה בעצמנו, אולי גם אמא שלך תוכל לעזור קצת.

אמא של אורן, דליה, אמרה מיד:

– אין לי כסף, גידלתי את אורן לבד, חיינו ממשכורת אחת, אולי אוכל להשתתף עם מתנה קטנה.

ההורים של עינת לא שפטו את הכלה, אבל מרים לא באמת סמכה על דליה. החליטו לחגוג את החתונה בבית קפה קטן בתל אביב, בצניעות, בלי הרבה רעש, אבל הייתה שמחה.

זמן לא רב אחרי החתונה, החליטו עינת ואורן לקנות דירה במשכנתא. ההורים של עינת נתנו את המקדמה, שוב הכלה לא יכלה לעזור, אמרה שהיא חנוקה בהלוואות.

עינת ואורן כבר גרו בדירה משלהם, ואז נולדה הנכדה, נוגה. מרים ואיתן היו שולחים בכל קצבה מתנה קטנה לנכדה, באים מהמושב עם ירקות טריים, חלב, שמנת, ביצים.

לפעמים הייתה מרים מתקשרת לכלה:

– דליה, אולי נדאג יחד למתנה לנוגה? ילדה קטנה, יש הרבה צרכים.

– אוי, מרים, אין לי אפילו שקל, ולעיתים אף בכתה את הרי יודעת, אני לבד.

ביום ההולדת של עינת, באו ההורים מהמושב שוב עם ירקות, תפוחי אדמה, גזר, עוף טרי. דליה נתנה מתנה של מאה שקלים בלבד, ומרים לא אהבה זאת, היא ובעלה נתנו לעינת עוד חמש מאות מתנה. מרים לא חסכה לא בכסף ולא באוכל לבתה. ובכל זאת, הייתה לה תחושת קנאה על כך שכלתה לא משתתפת.

– איתן, למה רק אנחנו דואגים לעינת ולנכדה, והכלה תמיד רק מתלוננת ובוכה? אני כבר לא יכולה לשמוע את זה. אין מה לעשות, כולנו עובדים קשה, לא מחפשים רחמים. היית רוצה אישה כזאת? יושבת כל היום מתבכיינת? אני תמיד עוזרת לך, עובדת כמו שותפה, אמרה, ואיתן שתק.

מרים שמה לב שדליה תמיד לבושה יפה, שיער מסודר, מניקור ולוק מושקע. תהתה מאיפה יש לה כסף לזה, הרי תמיד טוענת שאין לה.

אבל התגובה של איתן הפתיעה.

– טוב לה שאכפת לה מעצמה, כלתנו יודעת לטפל בעצמה, לכן היא נראית צעירה לגילה, אמר, ומרים נדהמה.

היא התעצבנה:

– בטח טוב לה, אין לה משק, לא גינה, כל היום פנויה לעצמה. אני עושה הכל מטפלת במשק, בגינה, בבית… גם אני אתחיל לדאוג לעצמי, ותראה אותך דואג לכל הבהמות והירקות. אבל לא נראה לי שזה יקרה.

איתן לא היה איש ריב. לרוב שתק, ואם היה מדבר, מרים לא הייתה נשארת חייבת. אחרי אותו שיחה, הכל נשאר כרגיל. איתן עזר מעט במשק, אבל עיקר העבודה הייתה של מרים, והוא עבד כנהג משאית.

כשהנכדה נוגה הייתה בת שלוש, נשלחה לגן ילדים. אבל חלתה לעיתים קרובות. הוחלט שדליה, הכלה, תשמור על הנכדה בזמן שתחלים.

– אשמח, מה יש לי לעשות? אני בפנסיה, הסכימה דליה.

מרים שמחה.

– ברוך ה’, לפחות הכלה התחילה לעזור לילדים.

עבר זמן. מרים שמה לב שאיתן נוסע לעיתים תכופות לרמת גן.

– מרים, תארזי שמנת, ביצים ותפוחי אדמה, אני צריך לקפוץ לעינת יש לי גם סידורים בעיר. אעבור לראות את נוגה.

מרים הייתה אורזת ושמחה לעזור:

– בעיר הכל יקר, טוב שלפחות יש להם אוכל ביתי.

איתן חזר באיחור מהעיר. תמיד עזר לסדר את הרכב או לקנות דברים לעבודה, אבל עכשיו היה מתעכב אצל עינת ואורן.

בהתחלה מרים לא התעכבה על זה, אבל כשזה קרה שוב ושוב, התחילה לחשוד.

– אלוהים, נראה לי שאיתן שם עין על הכלה… בטוח… אני אדע לבדוק.

פעם נוספת כשאיתן התכונן לנסיעה, מרים אמרה:

– הפעם אני נוסעת איתך, התגעגעתי לנוגה, וגם יש כמה קניות לעשות, הביטה בו בעיניו, והוא נבוך ואמר רק ‘בסדר’.

כל הדרך מרים הרגישה שלבעלה אין חשק.

– מה איתך? למה אתה כל כך כעוס?

– כלום, כואב לי הראש, מה כבר יגיד.

כשהגיעו לדירה של עינת, פתחה דליה את הדלת בחלוק פתוח, מאופרת, שמחה, אבל ברגע שראתה את מרים, החיוך שלה נכבה.

– אוי, לא ציפיתי, תיכנסו, סגרה מהר את החלוק.

מרים ואיתן שיחקו עם נוגה, נתנו לה בובה יפה, התהדרה בצעצועים שלה, ואז נרדמה. דליה הציעה:

– בואו לשבת, נשתה תה, והם הביאו עוגה ותפוחים.

מרים הבחינה שמבטים חשודים זורמים בין דליה לאיתן, ומצדו הוא לא נשאר חייב.

– לא מאמינה, בכלל לא מתביישים, מסתכלים אחד על השנייה מולי… כנראה זה כבר עמוק, מרים כעסה אך שתקה, לא גילתה כלום.

– יוצא רגע למרפסת לעשן, אמר איתן ויצא.

כשהוא עזב, מרים פנתה ישר לעניין:

– דליה, די להעמיד פנים שאת ענייה ותמימה. ראיתי והבנתי את הכל: את רומזת לאיתן, אני יודעת שהוא בא לפה לא רק לראות את הנכדה. תפסיקי עם זה מיד. אם חסר לך גבר תמצאי לך אחד משלך, רחוקה מבעלי. לא מתביישת? זה חמור בעיני. אם תמשיכי, אני אגיע בעצמי לשמור על נוגה. אל תערבבי משפחה שמחה ומסודרת.

דליה הסמיקה לגמרי, לא ציפתה לזה מהכלה מהמושב. חשבה שמרים עסוקה מדי במשק ולא מבינה כלום, אבל התבדתה.

כשהם עזבו, מרים פנתה לדליה, בעוד איתן כבר בחוץ:

– אין מה לחשוב שאני אשה טפשה ופשוטה…

בדרך חזרה, מרים פנתה אל איתן:

– יותר לבד לא תיסע, הבנתי הכל, והענייה הזאת כבר לא תעז לפלרטט איתך. נתתי לה להבין.

– מרים, על מה את מדברת? אין כלום בינינו, את מדמיינת, ניסה איתן להרגיע.

– אין? יופי, ככה זה יישאר. ואין יותר ביקורים אצל אישה לבד כזו. אני אשמח לבדוק בעצמי את הנכדה, ואתה תטפל במשק. אני לא מדברת פעמיים.

בערב עינת התקשרה בכעס:

– אמא, למה העלבת את דליה? היא עוזרת לנו עם הבת, אני מודה לה. את סתם מקנאה שאבא בא לראות את נוגה.

מרים כעסה והבינה שכלתה מסיתה גם את עינת נגדה.

– עינת, את עוד צעירה, לא הכל את מבינה. היית רוצה שבעלך יבלה שעות מאחורי הגב שלך אצל חברה שלך? כלה מבוגרת יודעת מה מותר ומה לא. לא צריך לארח בחיבה גבר נשוי אצלך בבית, זה לא ראוי. אני זו שעוזרת לכם בכל, אל תשכחי, לא אבא. ואם דליה לא תוכל לשמור על נוגה, אני אגיע במקום.

– סליחה, אמא, פשוט דליה ציירה לך תמונה שונה לגמרי, היא סיפרה ש… עינת נשמעה נבוכה.

– ברור. אני לא התאפקתי והסברתי לה הכל בפנים. היא קיוותה שלא אבין, אבל הבנתי מצוין.

מאז איתן עזב הרגליו הישנות, מעדכן את מרים בכל נסיעה, ולפעמים אף מתעקש שתבוא איתו. מרים שמחה על כל ביקור אצל נוגה. איתן גם נהיה יותר עוזר בבית, מזמין את אשתו לנוח יחד, עובדים יחד בגן הירק, והחיוך חזר.

– גבר צריך להיות עסוק, אחרת שטויות עולות לראש וחוץ מזה, מעריך גם את האישה יותר, הרהרה מרים לעצמה בסיפוק. עכשיו סוף-סוף יש לי זמן לטפל גם בעצמי. למה אני פחותה מהכלה?

תודה שקראתם, ושיהיה לכם טוב ומלא שמחה.