הזבוב על החלון זמזם בצליל חד וגבוה, כמו שריקה דקה שמסתחררת בין הקירות. נעם פקח עיניים. קרן שמש רכה ליטפה את הכרית וחלפה גם על אפו הנמוך־והעגול. הוא חייך, נמתח מתחת לשמיכה – חמים בעולם הקטן שלו. צריך לקום – אבל כל־כך לא מתחשק.
אמא, קרא בקול שקט. ושוב – חזק יותר, אמא!
אמא נכנסה לחדר, מנגבת ידיים בסינר המטבח שלה.
התעוררת? למה אתה צועק, מתוק שלי? התקרבה למיטה, רכנה ונישקה אותו באפו הסולד.
בוקר טוב, ילדון! יאללה, קום, שועל קטן!
נעם חיבק את אמא חזק סביב הצוואר. היא הריחה מחלב, מלחם, ומשהו נוסף טעים וביתי, שבלב. פעם, כשהם גרו בתל אביב, אבא היה זה שמעיר ומעלה אותו בבוקר לגן. היו עושים יחד התעמלות, מצחצחים שיניים, מתזים מים וצוחקים, ואמא נוהמת ברקע שתמהרו. אבל אז, משהו השתנה.
פעם אחת, אבא לא אסף אותו מהגן בכלל, והוא נשאר שם עד הלילה עם השומר. אמא הגיעה לבסוף, פניה אדומות ונפוחות מבכי. היא אמרה, שאבא איננו עוד, ועכשיו הוא הגבר של הבית. עדיין לא הבין הכל, אבל עם הזמן, מילים של גדולים יכלו לו: אבא נהרג בתאונה עם רכב שאינו שלו. בגלל המכונית ההיא הגיעו אנשים מפחידים ולקחו את הדירה שלהם. לא נותרה ברירה עברו לכפר אצל סבתא.
הכפר גדול, שזור לאורך נחל הירקון ומסתיים בשדות קוצים וחורשת אלונים קטנה. שם מתגוררת סבתא אסתר, ועכשיו גם הם. לסבא אין זכר נעם כמעט לא פגש אותו. אז כנראה הוא באמת הגבר של הבית.
סבתא ואמא עובדות ברפת הגדולה של המושב. עכשיו גם הוא יודע שזו לא סתם אסם, אלא בית ענק לפרות, עגלות, חזירים, וגם כמה סוסים. אמא הראתה לו את כולם כשהביאה אותו לעזור. אבל נעם ממש, ממש לא אהב את זה איזה ריח! חסם את האף בידיים, בזמן שאמא וסבתא דווקא פרצו בצחוק.
הילד קפץ ישר לתוך כפכפים קרים, ורץ בחליפת פיג’מה אל מחוץ לבית, ל”חדר הקטן” שצמוד לחצר.
בוקר שמש של אוגוסט, חופשי ככלב פראי, עטף את גופו של בן השבע בצינה קלה. הוא נרעד. תרנגולות קרקרו וצעקו בכל מקום; כלבים רחוקים נחשפו בנביחת סתיו צורמת.
סבתא יצאה עם דלי מהצריף, ממלמלת:
שוב מישהו עשה חור בגדר של התרנגולות. מה, דוב מחמד עשה לנו ביקור?
“עוד מעט סתיו,” חלפה בראשו המחשבה, בוגרת ועגומה משהו, “שהלוואי כבר יתחיל בית הספר!” ליבו פעם משמחה הכל כבר מוכן בתיק החדש, סגנון תל אביבי: מחברות צבעוניות, ספרים עם איורים. רק כתיבה עדיין קשה לו בקיץ למד לקרוא, אבל כתב קצת עקום.
בבוקר אכלו דייסה ולביבות של סבתא.
נעם, סבתא ואני חשבנו ללכת היום ללקט פטריות ביער. בא איתנו, או שאתה עדיין פיצפון? העיניים של אמא חייכו בחביבות, וסבתא קרצה לה, שניהם יודעות את התשובה.
כן! ברור שבא! הפה המלא בלביבה רותחת ולגימה של חלב קר לא עיכבו את תשובתו של נעם.
לקראת חצות יצאו אל היער. הימים האחרונים של אוגוסט, העצים עוד לובשים ירוק, אבל המרבד כבר נוצץ מזהב יבש. כל מקום שהביט פטריות! אבל אמא לימדה אותו: לא כל פטריה טובה, בזהירות אלה לבשל, ואלה לעולם לא לגעת.
הסתובבו הרבה. סבתא נעלמה עמוק בין העצים, ולא ענתה לקריאות “היי!” של אמא.
השמש הלכה ונשקה לכתפי העולם כאשר אמא אמרה מספיקה היום, חוזרים הביתה. הסל, התיק והדלי התמלאו בפירות היער ובפטריות, ודלי הפטריות של נעם משך את ידיו למטה אבל לא התלונן. הרי הוא גבר!
רצו לצאת מהיער אבל לאן? מסיבה מוזרה, אמא נתקפה עצבנות לפתע. כאילו שכחו את הדרך, בכל פנייה ביצה, או מערום עצים סבוך. חזרו לאחור, שוב חיפשו. היא קראה לסבתא, אך רוחות היער לפפו את הקולות, העלים רשרשו כאילו עונים, אבל שום סבתא.
אמא התיישבה על דשא, עייפה, לא יודעת מה הלאה. פתאום, שברי ענפים רועשים מאחור מהמסתור יוצאת בדמותה של מכשפה. אמיתית!
אמא קפצה.
נעם קפא במקום. הזקנה, כפופה כמעט עד הרצפה, זרקה ממנה חבילת עצים יבשים, ניגשה,
מה יש, נבהלתם? אל תדאגו, כבר שנים לא אכלתי ילדים אמרה בצחקוק, קרצה לאמא, ונענעה בעונג באפה הרחב והמנוקד.
הלכתם לאיבוד, נכון? התעניינה, כאילו לא נבהלה מהמבט של אמא ונעם.
את של מי? אולי של בת שבעה? ואם לא חיכתה לתשובה, הרימה שוב את העצים והחלה ללכת, עוצרת מדי פעם ומסתכלת בבדיקה מעל הכתף.
נו, מה מחכים, תלכו אחרי.
אמא ונעם, אוספים את הפטריות, הולכים אחריה. הזקנה פותחת נתיב בין עשבים גבוהים ופתאום נעלמו העצים, והמרחב של הכפר נפרס לפניהם. מרחוק נראית קבוצת הבתים, ובקצה השני יוצאת מהיער סבתא אסתר.
הזקנה גיחכה, נופפה ידה, הרכינה גבה תחת משקל חבילת העצים והסתלקה לכיוון הבתים.
תודה! מלמלה אמא במבוכה, אבל הזקנה רק נופפה עוד פעם, כאילו לגרש את המילים, ונעלמה.
סבתא הגיעה מתנשפת.
אמא! איפה היית? אמא כעסה, מתוחה, הלכנו לאיבוד, טוב שזקנה אחת הצילה אותנו.
נעה, מה זה? להיאבד ביער כזה קטן! הרי בילדותך היית מטיילת פה חופשי.
סבתא, זו באמת מכשפה הייתה? שאל נעם, מתפלא ופוחד.
מה פתאום, ילד, זו רק חיהלה. בעצם, קצת מוזרה, אבל היא טובה.
בערב, כשאכלו מרק חם, שאל פתאום:
סבתא, למה קוראים לה חיהלה?
לא ממש יודעת כבר בילדותה קראו לה ככה. הייתה פעם עגלגלה מאוד. המשפחה שלה הייתה עשירה חצר גדולה, רפת, שטחים. תמיד ישבה ברחוב עם לחם מרוח בחמאה ודבש, וילדים עניים עוברים ומסתכלים והיא? לעולם לא מחלקת. לכן אף אחד לא הצטרף אליה למשחקים. הייתה שמנה מאוד, הבטן שלה הובילה הכל
אני זוכרת אותה בגיל מבוגר, כבת שלושים וחמש, כשאני הייתי רק בת עשר. היה לה חבר שלמה הטרקטוריסט. צעיר ממנה. בסופו של דבר, התחתנו, ונולד להם בן. הילד קטן ושקט, קרה מה שקרה: באביב, גאות בנחל, הבנים טיפסו על גזעי עץ שצפו על המים. הילד שלה החליק, נפל למים הראש הוכה; צלל עמוק. שלושה ימים חיפשו אותו. בסופו של דבר מצאו אותו רחוק במורד הזרם.
מאז חיהלה השתגעה קצת. שלמה טבע בצערו. עשרות שנים חיה לבדה עם עז באסם הישן, אוספת עשבים, רוקחת שיקויים לילדים חולים.
סבתא השתתקה. אמא פינתה את הכלים,
החיים לא תמיד מפנקים, אמרה, והמבט שלה היה עטוף כובד. גם נעם הרגיש פתאום רחמים עבור הזקנה הבודדה הזאת.
ספטמבר בהק בקרים צוננים, והצהריים חמימים כאילו הקיץ נשאר. האוויר נעשה חד, יער האלונים נצבע בכתום וזהב.
את התפוחי אדמה כבר אספו. נעם היה כבר שבוע שני בבית הספר. לעולם לא ישכח את הראשון בספטמבר; את המורה יעל, טובה וקפדנית אוחזת בידו בתוך השורה, כי היה הנמוך ביותר.
לא היו ציונים, אך יעל הרשימה מדבקות צבעוניות, שיבחה את המאמצים, הבהירה שצריך להקפיד על כתיבה. הוא גם הכיר שני בנים מהכיתה השנייה רועי ואיתמר שהראו לו קיצור דרך חזרה הביתה: מעבר לגדר, בגינתה של חיהלה, הליכה בזהירות בין עשבים והררי גרוטאות.
פעם אחת סבתא או אמא באו לאסוף אותו.
באותו יום היה לו מזל. יעל הדביקה במדבקה יוצאת דופן, שלחה אותו מרוצה לספריה הבית־ספרית, והוא קיבל ספר ילדים. יצא בשמש עם שמחה אבל איתמר ורועי היו עוד בשיעור, אז הלך לבד בשביל המיושן, בין חפצים נטושים, קופסאות פח, ערמות עץ ושברי רהיטים.
לפתע קול מוזר. הוא עצר, מביט קדימה: להקת כלבים, חזקה ומפחידה. נעם נבהל, ניסה לסגת אבל מאוחר מדי. הכלבים סגרו עליו. הגדול התקרב, חשף שיניים, ראשו צמוד לאדמה.
נעם ניסה לצעוק, אבל קולו נבלע. הכלב התנפל עליו. נעם הרים את התיק כמו מגן, אבל הכלב קרע את התיק, הפיל אותו ורמס שוב ושוב.
הילד נפל. ניסה לכסות ראש ושיניים חדות נשכו בכתף.
נעם איבד את ההכרה, ולא ראה כשחיהלה כפופה, הלומה אך אמיצה הסתערה מהמטע כשהיא מנופפת מעדר ענק.
היא זינקה בגדר, הניפה את המעדר, צעקה בקולה המעצבן והמתכתי, נלחמת בכלבים.
הם קיפצו סביבה, התקרבו שוב ושוב כשהגדול תקף אותה, ננשך בידה; חיהלה קרסה על נעם, מסתירה את גופו הארוך בשמלתה, מקיפה אותו בגוף החסון.
באותו זמן, הכפר היה ריק. הילדים בבית הספר, המבוגרים בעבודה.
וטרינר הכפר ונהגו שבו מבחוץ, הבחינו בצעקות ורעש.
עצור פה, משהו זז ליד גינתה של חיהלה, פלט האיש בקול.
הם ירדו מהר, הביטו זוועה. הכלבים עטפו את הזקנה והילד, הכל דם ודפים קרועים.
שניהם התנפלו במקלות להרחיק את הכלבים, שהגיבו בצרחות. העדר הותיר את הטרף וברח, נגרר אחרי כלב גדול שמדמם מראשו.
כשהרימו את הזקנה, גילו תחתיה את פניו הלבנות של נעם, שותת דם ומבולבל.
אור שמש סתווי ריצד על הכרית.
נעם פקח עיניים. קירות בית החולים הלבנים הסתכלו עליו.
איפה אני?
המחשבות חזרו אט אט.
אמא, שישבה ליד המיטה, שאלה בדמעות:
נעם, אתה כאן. אתה בסדר, מותק שלי!
כאב חד בידו וכתפו הפצועה. נעם רעד, זכר הכול.
אמא, הכלבים יחתכו לי את היד?
לא, ילד שלי, רק חתך עמוק, עשו לך ניתוח, עוד מעט תבריא צחקה אמא, הכל בזכות חיהלה. היא הגנה עליך, כמו גיבורה. תישן, אהוב.
את חיהלה קברו כל אנשי הכפר. הכלבים המעונים שברו את גפיה, ליבה לא עמד לה בניתוח.
יום אחרי, גברים מהכפר, במבצע חשאי, ירו בכל הלהקה. ארבעים גופות נקברו בבור ליד יער האלונים.
במאורות שנגלו בלול, נמצאו גורים אותם חילקו בין הבתים.
נעם הפסיד רק רבע בישיבה בבית הספר. היד כאבה, אבל שיחק, כתב והתאמן כל יום. המורה יעל פרגנה.
והילדים קראו לו: גיבור!
נעם ואמא הלכו לבית העלמין, הניחו זר ענק.
על השלט הצנוע נכתב: חיה בן־יוסף חיהלה, בת 90 במותה. אמא בכתה:
איזה גורל תודה, חיהלה. תודה על כל מה שעשית, על היער, ובמיוחד תודה על הבן שלי.
ובחג החנוכה, בעליצות השנתית של בית הספר, הופיעה פתאום “המכשפה”, ונעם פרץ בבכי, יצא מהאולם. היד כאבה. הוא נזכר בחיהלה.
Un hogar cuidadoso Álvaro despertó justo a las 7:00.
No eres mi esposo, Antonio… Una anciana se sentaba