יומן אישי: יציאת הדודה
“עם זה את לא תצאי,” אמר יונתן, אפילו לא סובב את הראש. הוא עמד מול המראה בכניסה, משלים את קשר העניבה הכחולה כהה, משי, שקנה בחודש שעבר בסכום שגיליתי בטעות כשהפכתי את הבית בחיפוש אחר החשבונית של המקרר. “אני רציני.”
“יונתן, זה ערב העשור של החברה שלך. עשר שנים. אני אשתך.”
“בדיוק בגלל זה.” לבסוף הביט בי, והמבט שלו עשה לי צמרמורת. לא מתוך רוך. מתוך היכרות. כבר פגשתי את המבט הזה, מזמן, רק לא נתתי לזה שם. “את אשתי, ולכן אני מבקש ממך להישאר בבית.”
“למה?”
הוא נשף באיטיות, בסבלנות המיוחדת הזו שמרגישה כאילו אני שואלת שטויות והוא נאלץ לבזבז עליי מזמנו.
“נועה. יהיו שם שותפות ושותפים עסקיים. אנשים רציניים. אולי תקשורת.”
“ומה?”
“את… פשוט,” הוא עצר, חיפש מילה, ומצא. “את דודה. את מבינה? דודה רגילה. בשמלה הכחולה שלך עם הכפתורים. שם יבואו נשים שנראות אחרת.”
עמדתי בפתח המטבח, מגבת דהויה ביד, בדיוק סיימתי לייבש כלים. הסתכלתי עליו, מנסה להבין מתי הדברים האלו הפכו לשגרה, מתי מילים כאלה לא דרשו הסבר.
“אתה הולך עם לינוי?”
אפילו לא נרעד. וזה היה הגרוע מכל. לא כעס, לא בלבול. רק מבט שקט.
“לינוי העוזרת האישית שלי. היא אחראית לארגון האירוע.”
“יונתן.”
“נועה, אל תתחילי.”
“רק שואלת.”
“את אף פעם לא רק שואלת.” הוא לקח את הז’קט מהקולב, טלטל אותו באלגנטיות המוכרת. “רמיזות. נמאס לי מהרמיזות שלך.”
הנחתי את המגבת על ידית הכורסה, בזהירות, אצבעותיי רעדו מעט לא רציתי שיראה.
“טוב,” אמרתי. “טוב, יונתן.”
“יפה.” הוא בדק שוב את עצמו במראה, מרוצה מהשתקפותו. “הילדים בבית?”
“שירה אצל חברה, דניאל באוניברסיטה, יחזור בסביבות שמונה.”
“תעדכני אותו לא לעשות רעש כשאחזור. אחזור מאוחר.”
הדלת נסגרה. נשארתי בכניסה, בין ריח הבושם היקר שלו פעם אהבתי, היום כבר לא היה שלי. זר, רחוק.
נכנסתי למטבח. הרתחתי מים. הביטתי באדים המתאבכים, וחשבתי על זה שלפני עשרים ושלוש שנים התחתנתי עם איש אחר שיש לו בעיניים חיוך אחר. אז הוא אהב איך שאני צוחקת, אמר שהצחוק שלי כמו פעמון. הייתי נבוכה כשאמר זאת.
המים רתחו, מזגתי לכוס, שקיק תה שחור. שקעתי לראות את שריגי הצבע נמסים ואובדים במים.
“דודה.” הוא קרא לי דודה.
הייתי בת חמישים ושתיים לא מאה, לא שמונים. חמישים ושתיים, ואני בסך הכול בסדר. לא דוגמנית, אבל בטח לא מה שהוא עשה ממני במילה. היה לי שיער טוב, כהה כמעט בלי שיבה טיפלתי בעצמי. ידיים שעשו הכול: עוגות, תיקונים, הרגעה בשלוש לפנות בוקר, וטיפול בניירת של החברה כשהוא בראשית “אבן דרך” הסתבך וביקש עזרה.
מי עזר לו אז? מי ישב לילות עם החשבוניות?
“דודה.” באמת.
לא בכיתי. הדמעות היו שם, תחושת לחץ איפשהו בפנים, אבל לא פרצו. אולי כי זו לא הפעם הראשונה הפעם הראשונה הייתה שלוש שנים קודם, כשאמר: “יכולת להתלבש טוב יותר.” אז נפגעתי. אחר-כך התרגלתי. אחר-כך הסכמתי. עכשיו עמדתי לבד במטבח, והוא נסע לאירוע החברה שלו, עם לינוי, שצעירה ממני בעשרים וארבע שנים. לה אין עוגות בתנור, וגם לא מגבות דהויות או עשרים ושלוש שנות חיים משותפים.
הערב ירד לאט. ערב מאי, חמים, ריח יסמין מחלון חדר השינה. סיימתי את התה, שטפתי את הכוס, ניגשתי לארון.
בפינה מאחורי המעילים, שמרתי שמלה. בורדו כהה, קטיפה, קניתי אותה במבצע ב”פז” לפני שלוש שנים, מדדתי רק בבית. יונתן ראה, עיוות פרצוף: “מה את עושה עם זה? מוגזם לגילך, צעקני.” קיפלתי אותה בשקית, הסתרתי בפינה. חשבתי לתת למישהי לא נתתי.
בפעם הראשונה מזה שנים שלפתי אותה. ניערתי. הקטיפה רכה, חמה, חיה במגע. בדקתי במראה.
לא, לא דודה.
מהכניסה שמעתי מפתחות. דניאל. שמעתי אותו מחליף נעליים, זורק את המעיל על הכורסה, נכנס למטבח.
“אמא, יש משהו לאכול?”
“קציצות במקרר. חמם.”
“למה את עומדת ככה עם שמלה?”
הסתובבתי. דניאל, גבוה, לחיים של אביו, עיניים שלי אפורות ועייפות מעט. שנה ראשונה קשה, הולך כפוף לאחרונה, כמו סוחב משהו כבד.
“מודדתי,” עניתי.
“יפה.” הוא חימם לעצמו, חיפש סכו”ם. “לאן את מתכננת לצאת?”
שברתי שתיקה.
“עדיין לא יודעת. אולי לשום מקום.”
חזר עם צלחת, ישב, התבונן בי באותו מבט-מבוגר מדי.
“אבא יצא לאירוע?”
“כן.”
“לבד?”
לא עניתי מיד. תליתי את השמלה על כיסא.
“דניאל…”
“אמא, אני יודע.” קולו נמוך, לא כעסן, רק עובדה. “גם שירה יודעת. אנחנו יודעים מזמן.”
הדמעות הגיעו. לא התפרצות, רק גוש בגרון. רק נשמתי, מביטה בחלון האפל.
“איך גילית?”
“באביב ראיתי אותם יחד בבית קפה בדרך נמיר. הוא לא שם לב.” המשיך לאכול. “חשבתי אולי עניינים בעבודה. הבנתי שלא.”
“למה לא סיפרת לי?”
“מה היית עושה?”
שאלה טובה. הייתי ממשיכה להעמיד פנים. עיוורון נוח, המומחיות של נשים אחרי חמישים מפחדות מהאמת. מבוהלות ממה שהשנים עושות.
“לא יודעת,” הודיתי.
“גם אני לא ידעתי.” הביט בי. “אמא. השמלה הזו יפה עלייך. באמת.”
הבטתי בו ילד שלי, שפעם למדתי לקשור לו שרוכים, שליוויתי בבקרים בגן, עם כריך בתיק. פתאום בן תשע עשרה, מבין ורואה מעבר למה שייחלתי.
“תודה,” אמרתי.
אחרי הארוחה התקשרתי לשירה. באה לקראת עשר, עם תרמיל וריח של בושם זר מחיבוקי החברות.
“אמא, משהו קרה?” עצרה בכניסה, בחנה אותי עם אותה חדות של בנות חמש-עשרה. “אבא עשה משהו?”
“אני רוצה לדבר.” התיישבנו שלושתנו לשולחן, שתינו תה. סיפרתי. לא הכול, מספיק. מה שיונתן אמר, על השמלה, על לינוי לפי פניהם צדקתי.
שירה נשכה שפה תחתונה, הרגל מהילדות כשהתאמצה שלא לבכות.
“אבא קרא לך דודה?” חזרה אחרי.
“כן.”
“זה…” הנידה בראשה, חיפשה מילה, “לא הוגן.”
“נכון,” הסכמתי.
“אמא, את מתכננת לצאת? בכלל?”
הבטתי בשמלה, תלויה עוד על הכיסא.
“עדיין לא יודעת.”
אותו לילה לא ישנתי טוב. שכבתי בצד שלי במיטה הרחבה, חשבתי. על מה שהיה עשרים ושלוש שנים לא הולכות ברגל. הנחתי עבודה כשדניאל נולד, הייתי אחת התופרות הטובות בגלריה בבן-יהודה, מנהלת בשם עדנה כל הזמן אמרה שיש לי ידיים של זהב. ואז יונתן אמר: “בשביל מה לעבוד? אני אדאג לכל.” התמסרתי. באותם שנים זה היה באמת נכון, חשבתי זכיתי.
חשבתי מה אני יודעת היום? לתפור, לבשל, לנהל בית, להיות לא-נראית. בזה הצלחתי במיוחד.
אבל לא. אני יודעת לתפור. זה לא מעט. ידיים יש, ראש יש, ניסיון יש, גם אם לא רשמי כי כל השנים המשכתי, לעצמי, לילדים, לשכנה חגית, שתמיד אמרה שהבגדים שלי ליגה.
מחשבות הסתובבו במעגלים. ישנתי, התעוררתי. בשלוש לפנות בוקר הדלת נטרקה. יונתן חזר. שמעתי אותו במקלחת, אחר-כך במיטה, לא דִבֵּר.
נשארתי ערה עוד שעות.
בבוקר יצא מוקדם, כמעט לא אכל. זרק מהכניסה: “כל השבוע אני עסוק, אל תספורי עליי לארוחת ערב.” דלת. שקט.
מזגתי קפה, התיישבתי ליד החלון. טפטוף עדין ירד בחוץ, עץ הדובדבן בחצר כבר כהה, עלים נוצצים. שתיתי קפה וחשבתי. ברוגע, כמעט בקרירות. אולי כשכואב מאוד, הכול מתבהר.
האירוע היה שישי. היום שלישי.
שלושה ימים.
לקחתי את הטלפון ושלחתי סמס לרונית. רונית שטרן, הייתה חשבת שכר שלנו שנים, כיום בחברה אחרת. שמרנו על קשר, מדי פעם על קפה. רונית בת חמישים, חכמה, אסרטיבית.
“רונית, ערב פנוי לפגישה?”
תשובה מיד: “ברור. ב-15:00 בקפה ‘קשת’?”
עניתי: “מעולה”.
נפגשנו בבית הקפה ברחוב המסגר. רונית באה בחליפה אפורה, שיער קצוץ, מבט זקוף. הקשיבה. לא קטע אותי. הרימה גבה רק כשסיפרתי על “דודה”.
“ככה אמר?” שאלה.
“ככה אמר.”
“ולגבי לינוי מתי הבנת?”
“יש לי תחושות כבר מזמן. דניאל אישר אתמול.”
היא חייכה בעצב, סובבה את הקפה ביד.
“נועה, אגיד לך משהו, אל תיעלבי.”
“תגידי.”
“ידעתי,” הודתה. “כבר כשעבדתי ב’אבן דרך’, לפני שנתיים. ראיתי אותם יחד. התלבטתי אם לספר. לא עשיתי. חשבתי לא ענייני. עכשיו אני רואה שטעיתי. סליחה.”
שמרתי שתיקה קצרה.
“זה בסדר, רונית. זה כבר לא משנה.”
“ומה תעשי עכשיו?”
הרמתי עיניים.
“אלך לאירוע.”
הביטה בי. “עם הילדים?”
“עם הילדים.”
“את יודעת שיהיה לא נעים?”
“אני יודעת.”
“יונתן יתרגז.”
“ברור לי.”
הנהנה.
“מה את צריכה?”
חייכתי לראשונה זה שני לילות.
“שתסדרי לי תסרוקת. לבד אני לא מסתדרת.”
בליל חמישי, שירה סירקה אותי מול הטרסו. בעדינות, בקפידה. השיער שלי עבה, כתפיים, צבעתי קלות יום קודם להסוות שיער כסוף.
“אמא, את לא פוחדת?” שאלה.
“קצת.”
“אבא יכעס.”
“אולי.”
“מה תגידי לו?”
“שום דבר.” הסתכלתי על עצמי במראה. “פשוט אכנס.”
שירה תקעה סיכה אחרונה, הביטה בתוצאה.
“יפה,” אמרה. “אמא, את באמת יפה. פשוט שכחת.”
חיבקתי אותה חזק. הופתעה, אבל החזירה.
הנחתי את השמלה על המיטה. קטיפה בורדו, רכה. התלבשתי לאט. שירה עזרה בסגירת הרוכסן. התבוננתי במראה.
אישה לא מוכרת הביט בי בחזרה. בעצם מוכרת ההיא שהייתי לפני ההסכמות.
איפור מעט. טיפה מסקרה, ליפסטיק טרקוטה עדין, האהוב הישן. עגילי און-יקס של אימי.
“אמא,” קרא דניאל מהכניסה. “המונית פה.”
“אני באה.”
לקחתי תיק קלאץ’ שחור, ותיק ישן וטוב. יצאתי לכניסה.
דניאל הביט בי, “וואו.”
“וואו,” הוסיפה שירה, שנעמדה לצידי.
לבשתי מעיל. הידיים רעדו, התנהגתי לאט במיוחד, במכוון. בשקט.
“בואו,” אמרתי.
מלון “מגדל הדקל” היה מכובד. לא היוקרתי בעיר, אבל מכובד. יונתן בחר במרפסת הגדולה, תקרות גבוהות, שירות קייטרינג פרטי. זכרתי מהמעטפעה מלפני שמונה שנים, בחתונת מכרים.
המונית עצרה. נשמתי אוויר של ערב מאי חמים, ריח עצי שקד פורחים.
“אמא,” לחש דניאל, “אנחנו איתך.”
“אני יודעת.” אחזתי יד של שירה. “קדימה.”
בלובי היו עוד אורחים מתעכבים. פנה אליי פקיד במדים.
“ערב טוב. את לאירוע של ‘אבן דרך’?”
“כן. אשתו של יונתן לוי. אלה הילדים שלנו.”
שנייה היסס, ואז הנהן.
“בבקשה, קומה שנייה, אולם ‘לאה’.”
האולם היה מלא. אנשים אלגנטיים עם כוסות יין, ריח בושם ודגים חמים, צחוק קולני, מוזיקה חרישית. עצרתי בדלת, חשתי מבטים. הייתי זרה כאן, ידעתי. כולם הכירו את יונתן לוי, חיי החברה שלו, אולי אפילו את הסיפור עם לינוי. אף אחד לא הכיר את אשתו.
“שירה, רואה את אבא?”
“עדיין לא.” בחנתי את החדר בעיון. “נמצא אותו.”
יונתן עמד ליד הקיר, עם שני גברים הכרתי את עופר ברק, שותף ותיק גבר כבד גוף, שיער לבן, מבט קשה. יונתן תמיד דיבר עליו בהערכה, ואולי גם פחד.
לצידו עמדה לינוי.
זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותה, ולמרות שדמיינתי, הופתעתי צעירה, גבוהה, שמלה כחולה מחמיאה, תסרוקת מדויקת. יפה. סימנתי לעצמי יפה, בלי צריבה בלב, כמו שמסמנים שינויי מזג אוויר. בת עשרים ושמונה. ידה על זרוע של יונתן כאילו נולדה שם.
“הנה אבא,” אמרה שירה. קולה יציב להפליא. “הוא עם ההיא בכחול.”
צעדתי קדימה.
כשהתקרבתי, הרגשתי עוד מבטים, אנשים מפנים לי דרך. הסתכלתי רק קדימה אל השולחן העגול בסוף האולם, אל הגבר שלצידו.
יונתן ראה אותי שלושה מטרים לפניו. פניו השתנו בן רגע. פה פעור לרגע, נסגר, עיניו קפואות.
“נועה,” אמר בשקט, “מה את עושה כאן?”
“באה לערב העשור של החברה שלך,” עניתי באותו טון. “עשר שנים. ציון משמעותי.”
עופר ברק הסתכל עליי, על יונתן, ואז חייך חיוך מופתע חמים. “נועה לוי? שנים לא ראיתי אותך. נראית מצוין.”
“ערב טוב, עופר.” חייכתי. “גם אתה.”
לינוי צעדה צעד לאחור, ידה התרחקה מזרועו של יונתן.
ואז שירה, שעמדה צמודה, פסעה צעד קדימה. בת חמש עשרה עיניים כהות, גב ישר. היא בחנה את לינוי במבט גילוי חסר פחד, כזה שרק ילדים מסוגלים לו.
“אבא,” אמרה בשקט אבל מספיק חזק כדי שסביב ישמעו, “למה חיבקת אותה? היא לא אמא.”
אוויר האולם השתנה. כאילו הנמיכו את המוזיקה. שני הגברים ליד ברק החליפו מבטים. אישה בשרשרת פנינים פנתה אלינו.
יונתן החוויר. זה נראה גם מעבר לשיזוף המזויף שלו.
“שירה…” התחיל. “זה רק עבודה. אני אסביר…”
“אני לא קטנה,” אמרה בשקט. “אנחנו עם דניאל יודעים מזמן.”
דניאל עמד ליד אחותו, חיוור, שותק. רק הסתכל בו.
עופר השתעל, הניח כוס על השולחן.
“יונתן,” קולו הכיל את כל השיפוט שבעולם. “רואה שיש לכם עניינים. נדבר אחר-כך.”
הוא הנהן בנימוס ישן וטוב אליי, הלך הלאה. שני הגברים הלכו בעקבותיו.
לינוי מלמלה “אני הולכת לעבור על הקייטרינג”, נבלעה אל תוך האולם.
נשארנו יונתן ואני, אם מתעלמים מהילדים. הוא הביט בי במבט שתמיד פירשתי כעייפות, עכשיו נראה לי סתם מבולבל. לא כעס, לא אכזבה. בלבול. לא ידע מה לעשות.
“נועה,” מלמל, “את יודעת מה עשית?”
“באה לערב העשור של החברה שלך,” חזרתי. “עשר שנים. אירוע חשוב.”
הרמתי כוס מהשולחן. שמפניה. בועות טיפסו בשרשרת.
“יכולת להישאר בבית, כמו שביקשתי.”
“יכולתי,” הסכמתי. “אבל לא נשארתי.”
הבטתי בו. באותו רגע משהו זז בנפש. לא כעס. לא ניצחון. בהירות. הסתכלתי על האיש במקטורן היקר, חפתים, עניבה של משי. האיש שבעשרים ושלוש השנים האחרונות בישלתי בשבילו, גיהצתי לו, גידלתי איתו ילדים והאמנתי. חשבתי רק: כמה זמן מבוזבז.
“אשתה לחיי החברה, ואעזוב. הילדים עייפים.”
פניתי אליהם.
“בואו,” אמרתי בשקט.
יצאנו. הרגשתי מבטים סקרניים, מרחמים, שיפוטיים, מכל הסוגים. לא היה אכפת לי. אולי גם כן, אבל פחות מהכאבים שכבר היו.
ליד הדלת דניאל תפס לי את היד.
“כל הכבוד, אמא.”
“פשוט באתי,” עניתי.
“זה כל הכבוד. שבאת.”
בבית, הורדתי את השמלה, תליתי בעדינות. התנקיתי, שכבתי. ופעם ראשונה מזה חודשים, ישנתי באמת. ישנתי עמוק עד תשע בבוקר.
מה שקרה אחר-כך התגלגל לאט כמו הפשרת האביב. לא מיד, לא אחרי יום, אבל תוך שבועיים. שמעתי על זה מרונית, ומהילדים שקראו דברים. עופר ברק ביטל את העסקה הגדולה. לא מיד, לרוב דרך מתווך. בענייני עסקים יש למשפחה ערך, ומה שהוא ראה באולם “לאה” האישה שלא באה, אבל המאהבת כן שבר אצלו משהו. לא הרומן עצמו, אלא חוסר הכבוד לבית. לברק זה היה בלתי נסלח.
אחריו עזבו עוד עסקאות. המוניטין מתפרק מהר. מועצת המנהלים ב”אבן דרך” התחילה לחקור את היומן העסקי. התגלו עיקופים פרוצדורליים. כבר לא בהכרח קשור לשמלה או ללינוי, אבל לפעמים אבן אחת מפילה עוד.
לינוי עזבה שלושה שבועות אחר-כך בשקט. פשוט הודיעה וסיימה. יונתן נראה כמה ימים עבוד.
אחר-כך חזר הביתה, ישב במטבח. הגשתי מרק, הלכתי לחדר אחר. ישב בשקט, שמעתי אנחות.
בערב קרא לי.
“נועה. צריך לדבר.”
“נכון. אבל קודם תגיד אתה רוצה שנדבר או שאקשיב לך?”
לא הבין מיד. אחר-כך קלט. השפיל עיניים.
“סליחה,” ביקש.
ישבתי מולו, ידיים יציבות. לא רעדו. הבטתי בו וחשבתי: מאוחר. לא מכעס. אלא כי בשביל סליחה צריך משהו חי, ובינינו זה כבר איננו. התייבש איפשהו בין השנים ולבין “דודה”.
“טוב,” אמרתי. “שמעתי.”
זה לא היה סליחה. והוא הרגיש.
אני התחלתי את שיחת הגירושין, חודש אחרי, בשקט, עם עו”ד. רונית עזרה. חילקנו את הדירה. הילדים איתי. הוא אפילו לא נלחם.
בתהליך הזה פתחתי סטודיו קטן שני חדרים, בשכונה ליד. התלבטתי מאפייה הייתה פשוטה, אבל הידיים רצו חוטים ומחטים. עדנה מהגלריה שלי כבר יצאה לפנסיה, שמחה לשמוע. “נועה, היית צריכה לעשות את זה מזמן,” אמרה. זה חימם ולרגע צבט.
חודשים ראשונים היו קשים לכסף היה קשה להגיע. מעט לקוחות, הרבה עבודה. חזרתי הביתה עייפה, גב כואב, גירית גיר מתחת לציפורניים. שירה לפעמים קפצה אחרי הלימודים, הכינה שיעורים בפינה, אכלה כריך ושאלה שאלות על בדים. התגלתה אצלה רגישות נדירה לצבעים. ציינתי לעצמי, לא מיהרתי להחליט.
דניאל עבר את שלו. יונתן ניסה ליצור קשר, להיפגש. דניאל הלך, חזר שקט. יום אחד אמר:
“הוא רוצה שאבין אותו.”
“ואתה?”
“היה לו קשה עם אישה שהוא התבייש בה, כך הוא מציג. אמא, אבל את תמיד היית בסדר. לא מבין.”
“תודה, דניאל.”
“אני רציני.”
“אני יודעת.”
המשיך, “יש לי בעיה עם רוני, החברה. היא פוחדת אולי אגמור כמו אבא.”
“זה לא שלך. הזמן ירפא. מילים לא ישכנעו.”
מהנהן בספק. מערכת היחסים הזו נמשכה זמן, לפעמים במתח, ולא דחפתי. צריך שיהיה מקום להתבשל לבד, גם אם מבינה מאוחר.
הסטודיו צמח לאט. אחרי שנה לקוחות קבועות. אחרי שנה וחצי שמלות כלה. לקחתי עוזרת, אלין. ידיים טובות, אופי חזק. הסתדרנו. עבדנו כמעט בלי מילים.
רונית קפצה מדי פעם, שתינו תה סביב גזרות, דיברנו כמו שנשים אחרי חמישים מדברות בריאות, ילדים, מה חשוב בחיים. פעם אמרה:
“את לא כועסת, זה מה שאני אוהבת.”
“אני כועסת מדי פעם,” הודיתי.
“לא. את מתמרמרת, לא זועמת. זעם הורס, רגש חולף.”
הסכמתי לאחר מחשבה.
שירה בגיל שבע עשרה החליטה עיצוב הלבשה זה הכיוון. לא התלהבה בצעקות, באה יום אחד עם תיק ציורים הנחיתה מולי. דפדפתי לאט. היה בזה משהו חי, בוסרי אך כן.
“זה שלך,” אמרתי.
“לא מפריע לך?”
“לא. זה שלך. את יודעת יותר ממני.”
שירה חייכה, מאופק אבל אמיתי.
“אמא, את השתנית.”
“כן?”
“פעם שאלת: ‘מה אבא יגיד, מה יחשבו’. את כבר לא שואלת.”
הבטתי בה.
“למדתי מאוחר.”
“לא מאוחר.” סידרה את הציורים. “את בסדר.”
זה המחמאה הכי טובה שהייתה לי שנים. לא מחמאה,… רק “את בסדר” ממישהי שרואה אותך.
יונתן לא ראיתי הרבה. לפעמים בא לקחת את הילדים, לפעמים הביא דברים ששכחו. לעיתים שמר על מראה מסודר, לעיתים לא. שמעתי ש”אבן דרך” התחלפה, ועכשיו הוא בתפקיד ניהולי זוטר. ירידה משמעותית. לא הקדשתי לזה מחשבה ממושכת. לי היה את שלי.
קיץ שנה שלישית אחרי הגירושין היה נעים במיוחד. חמים, ארוך. הסטודיו עבר מקום, נוסף צוות. בערבים ישבתי לעיתים נדירות במרפסת הדירה החדשה ששכרתי, עשיתי לי תה ובהיתי בשקיעה. לא כל ערב לרוב עבדתי. אבל כשהיה שקט, הבחנתי: טוב לי. לא אושר של ספרים. שלווה, עייפות טובה, שלווה.
בסתיו יונתן הופיע. ראיתי אותו מהחלון של הסטודיו. עמד ליד דלת הזכוכית, מהסס. ראיתי שהזדקן. לא רק זמן, אלא הביטחון עזב אותו. כתפיים שמוטות. חליפה טובה, גיזרה טיפה ישנה.
יצאתי אליו.
“יונתן, תיכנס.”
ישבנו במשרד קטן, פינת פגישות שולחן, שני כיסאות, אגרטל עם פרחים מיובשים. מזגתי תה, הנחתי מולו.
“מה שלומך?” שאל.
“טוב,” עניתי. “עבודה, עניינים.”
“שמעתי. את עושה חיל.”
לא עניתי. אחזתי בגליל התה בשתי כפותיי, בהרגל.
“נועה,” גמגם, “רציתי… חשבתי…”
“חשבת,” חזרתי על המילה.
“טעות שלי. לא שמתי לב למה שהיית עבורי. לא הערכתי. או הנחתי שזה מובן מאליו, ככה זה. טעיתי.”
היבטתי בו אדם לא צעיר כבר, מבולבל, שבתוכו כל יונתן ההוא שהתחתנתי איתו, האיש שאמר “דודה”, והאיש שראה בית ריק אחרי שלינוי הלכה. כולם אותו אדם, סוף סוף ראיתי.
“אני שומעת,” אמרתי.
“חשבתי ש… אולי… לא להתחיל מחדש, אבל… לדבר, להיפגש. אני לבד, נועה.”
שקט.
הורדתי את הכוס בעדינות, הבטתי החוצה שמיים אפרוריים, עלים על המדרכה, אופניים קשורות. חזרתי להסתכל עליו.
“יונתן,” דיברתי ברוך אך בעוצמה, “אני לא כועסת. באמת. זה עבר. כואבת על השנים, לא עליך; על השנים שבזבזתי ולא היו אחרות. זה הכול.”
“נועה”
“רגע, תן לי לסיים. יש לך ילדים. הם באים אליך. זה לא אבוד. הם שלך. אבל אני לא יכולה להיות מה שבאת לקחת. לא יודעת בדיוק מה חיפשת שיחה, הרגל, לא להיות לבד. אני לא יכולה.”
“למה?”
חשבתי, לא כדי להכאיב, אלא להיות מדויקת.
“כי סוף סוף הפכתי לעצמי.” אמרתי זאת פשוט. “וזה לקח כוח שלא אוכל להשיב. אני לא רוצה לחזור אחורה.”
הביט בכוס שלא שתה. בסוף הנהן.
“אני מבין.”
“אני יודעת.”
“הילדים”
“עם הילדים תסתדר. עכשיו זה שלך, לא שלי. לכי אליהם. דניאל… נפגע מאוד, אבל פתוח. אם תבוא באמת.”
יונתן עמד. יישר את הז’קט התנועה המוכרת.
“השמלה הזו מחמיאה לך,” אמר פתאום.
הורדתי עיניים. היום לבשתי כחולה כהה. אני תפרתי בחורף.
“תודה,” עניתי.
הוא יצא. שמעתי את דלת הסטודיו נפתחת ונסגרת. חזר שקט.
נשארתי עוד רגעים בודדים. היה שקט. פרחים מיובשים, כוסות תה קר, סקיצות על השולחן.
קמתי, שטפתי כוס, חזרתי לשולחן, לקחתי עיפרון חזרתי לרשום.
אלין הציצה בפתח.
“נועה, הלקוחה הבאה מחכה.”
“עוד רגע,” עניתי. “שתמתין שתי דקות.”
אלין הנהנה, סגרה בשקט את הדלת.
