4 באפריל
לא תצאי בזה, אמר אורי מבלי להסתובב אליי. הוא עמד מול המראה במסדרון, מסדר עניבה כחולה כהה, משי, כזו שקנה לפני חודש בשוק שרונה בתל־אביב, במחיר שמצאתי במקרה כשחיפשתי קבלה למקרר. אני רציני.
אורי, זה ערב העשור של החברה שלך. עשר שנים. אני אשתך.
בדיוק בגלל זה. סוף סוף הסתכל עליי, והיה במבט הזה משהו שחתך אוויר. לא רוך, לא קירבה. יותר נכון זיהוי. לא שם לזה שם עד היום, אבל הכרתי אותו מזמן. את אשתי, ולכן אני מבקש ממך להישאר בבית.
למה?
הוא נאנח. לאט, בנשימה הזו שלו של “אני מבזבז זמן על שאלות שאת אמורה להבין לבד”.
נעמה. יהיו שם שותפים לעסקים. אנשים חשובים. אולי גם עיתונות.
ומה?
את… נתקע רגע, מחפש את המילה. את פשוט דודה. מבינה? דודה רגילה. בשמלה הזו עם הכפתורים. יהיו שם נשים שנראות אחרת.
עמדתי בדלת למטבח, אוחזת במגבת שהרגע ניגבתי בה ידיים. מגבת ישנה, עם דוגמת פרחים דהויה. הסתכלתי עליו ותהיתי ממתי זה הפך נורמלי. מתי מילים כאלה הפכו לנורמה ואפילו לא דורשות הסבר.
תגיע לשם עם מירב?
הוא לא התבלבל. זה היה הכי מפחיד. לא כעס, לא בלבול. מבט שטוח וקר.
מירב היא העוזרת שלי. היא אחראית על כל הפקת האירוע.
אורי.
נעמה, אל תתחילי.
רק שאלתי.
לא “רק” שאלת. לקח את הז’קט מהקולב, ניער אותו בהקפדה של מי שדאג תמיד להיראות מצוין. את רומזת. כמו תמיד. נמאס לי מהרמזים שלך.
הנחתי את המגבת על המסעד של הכורסה. לאט. התמקדתי בידיים, חששתי שיראו איך הן רועדות קלות.
בסדר. אמרתי לבסוף. בסדר, אורי.
יופי. הסתכל שוב אל המראה, נרגע מהשתקפותו. הילדים בבית?
נועה אצל חברה. תומר חוזר מהאוניברסיטה בשמונה.
תאמרי לו לא לעשות רעש כשאני אגיע. אחזור מאוחר.
הדלת נסגרה. נשארתי לעמוד במסדרון, שואפת את הבושם שלו, פעם אהבתי, עכשיו ריח זר, יקר וקר.
הלכתי למטבח. הדלקתי קומקום. הבטתי איך האדים מתחילים לעלות וחשבתי על האיש שהתחתנתי איתו לפני עשרים שנה. פעם היה מסתכל עליי אחרת. פעם היה אומר שיש לי צחוק של פעמונים, והייתי מסמיקה מזה.
המים רתחו. מזגתי לקוס, הטבלתי שקית תה וביליתי דקות סופרות איך העננים השחורים מתפשטים בתוך הכוס.
דודה. ככה קרא לי.
אני בת חמישים ושתיים. לא מאה, לא שמונים. חמישים ושתיים, ובאמת, לא משהו נדיר. לא דוגמנית, אבל גם לא מה שהפכתי להיות אצלו. יש לי שיער חום כהה, כמעט ללא שיבה, כי דאגתי לטפח אותו. יש לי ידיים שמבינות כל דבר: לאפות עוגה, לתקן וילון, להרגיע ילד באמצע הלילה, ולסדר דוחות הנהלת חשבונות כשהוא בהרמת העסק האחרון שלו, “ברקן מגורים”, הסתבך במספרים.
מי עזר לו אז? מי ישב ערה עם הקבלות והחשבוניות?
ד ו ד ה.
לא בכיתי. הדמעות עמדו בגרון, הרגשתי אותן לוחצות, אבל לא זרמו. אולי כי זו לא הפעם הראשונה. הראשונה הייתה לפני שלוש שנים כשאמר: “אולי תלבשי משהו יותר יפה?” אז נעלבתי. אחר כך נכנעתי. אחר כך פשוט הסכמתי. והיום אני עומדת לבד במטבח, והוא יוצא לחגיגת החברה עם מירב בת העשרים ושמונה, שאין לה כנראה עוגות בתנור, מגבות דהויות, או עשרים שנות חיים משותפים.
החשיך בחוץ. ערב של תחילת מאי, ריח יסמין מהחצר עולה לחלון. סיימתי תה, שטפתי כוס, התקרבתי לארון.
בפינה הכי רחוקה, מאחורי מעילי החורף, תלויה שמלה. בורדו, קטיפה רכה. קניתי בסייל ב”שופרסל תל אביב” לפני שלוש שנים, מדדתי בבית. אורי ראה ועיקם פרצוף: “לאן עם זה? צעקני לגיל שלך. מוגזם.” קיפלתי, החבאתי בקצה הארון. כמעט נתתי, לא נתתי.
שלפתי אותה עכשיו. ניערתי. ריח של קטיפה חמה וחיה. הצמדתי אותה אליי, הבטתי במראה.
לא. לא דודה.
קול מפתח מהמסדרון. תומר. שמעתי אותו מדדה יחף, זורק תיק על ספה במקום לתלות, נכנס למטבח.
אמא, יש אוכל?
במקרר יש קציצות. שים לך.
למה את עומדת עם שמלה?
הסתובבתי. תומר עמד בדלת, גבוה, עצמות לחיים של אבא ועיניים שלי, אפורותעייפות. שנה ראשונה בטכניון קשה עליו, הוא הולך כפוף קצת, כאילו נושא משקל לא שלו.
מודד, עניתי.
יפה. לקח צלחת, רשרש סיר. לאן מתכננת ללכת?
השתהיתי רגע.
לא יודעת. אולי לשום מקום.
חזר, ישב, בוחן אותי במבט ישיר, שלא שייך בכלל לגיל שלו.
אבא הלך לחגיגה?
כן.
לבד?
לא עניתי מיד. תלויתי את השמלה על גב הכיסא.
תומר.
אמא, אני יודע. אמר ברכות, בלי שמץ כעס. נועה גם יודעת, אנחנו יודעים מזמן.
הדמעות באו לבסוף. בלי התמוטטות, רק עמדו בגרון. נשמתי, מבט קפוא בחלון שכבר היה חשוך ממש.
מאיפה?
באביב ראיתי אותם. בבית קפה באבן גבירול. הוא לא שם לב. חשבתי בהתחלה שזה עבודה. אבל לא. היה ברור אחרת.
לא אמרת לי.
מה היית עושה?
שאלה טובה. מה באמת? כנראה עושה את עצמי לא יודעת. כמו בשלוש השנים האחרונות, כשהרגשתי משהו מוזר ושכנעתי את עצמי שמדובר בדמיון. פסיכולוגיה של משפחה, שבה אישה אחרי חמישים פוחדת לדעת אמת.
לא יודעת, הודיתי.
גם אני לא. העיף בי מבט שקט. אמא, את יפה בשמלה הזו. באמת.
הסתכלתי עליו, על הילד הזה שאני לימדתי לקשור שרוכים, ליוויתי לבית ספר עם כריך בתיק. תשע עשרה. גבר. רואה הרבה יותר ממה שדימיתי.
תודה, אמרתי וחייכתי.
לאחר הארוחה התקשרתי לנועה. הגיעה בסביבות עשר, מתפרצת לתוך הדירה עם תיק ורוד וריח של בושם לא־לה, מהחיבוק של מישהי.
אמא, קרה משהו? נעצרה, בודקת אותי בעיון, כמו שרק נערות בנות חמש עשרה יודעות. אבא אמר לך משהו?
שבי, ביקשתי. נדבר.
ישבנו שלושתנו במטבח, שתינו תה. סיפרתי להן. לא הכל, אבל מספיק. סיפרתי מה אמר אורי, על השמלה, על מה שחשבתי על מירב ולפי הפנים של הילדים, צדקתי.
נועה שמעה, שפתה תחתונה ננשכת. הרגל שלה, מאז ילדות, כשהיא מנסה לא לבכות.
אבא קרא לך “דודה”? בדקה שוב.
כן.
זה… נועה השתהתה למצוא מילה. זה לא הוגן.
לא הוגן, הסכמתי.
אמא, את מתכוונת ללכת לאנשהו? אי פעם?
הסתכלתי על השמלה שעדיין תלויה.
לא יודעת כרגע.
באותו לילה לא הצלחתי לישון. במיטה הרחבה, בצד שלי, שכבתי ומיינתי מחשבות. עשרים שנה של בית, ילדים, גבר. הפסקתי לעבוד אחרי תומר. קודם הייתי תופרת בסטודיו מצליח ברמת גן; הבוסית, גילה בן ארי, אהבה אותי, אמרה שיש לי ידי זהב. ואז אורי אמר: בשביל מה לך לעבוד? אני אדאג. והאמנתי. ובאמת, אז הוא דאג, ואני חשבתי: ככה זה להיות מאושרת.
מאושרת.
הסתובבתי אל התקרה החשוכה.
מה אני יודעת היום? לתפור. לבשל. לנהל משק בית. להיות שקופה. האחרונים יצא הכי טוב.
לא. לא אחשוב ככה. אני יודעת לתפור, וזה לא מעט. ידי יודעות עוד הרבה, הראש שלי עובד, יש לי ניסיון, גם אם לא רשמי, כי תמיד תפרתי, לנו, לילדים, לשכנה רותי שאמרה, “נעמה, מה שאת עושה יותר טוב מכל חנות”.
מחשבות התרוצצו. נרדמתי, התעוררתי, נרדמתי, התעוררתי. בשלוש הדלת נטרקה. אורי חזר. שמעתי מקלחת, ואז הניח ראש לידי, בלי לומר מילה. אחרי כמה דקות כבר נשם בשקט.
אני עדיין ערה.
בבוקר יצא מוקדם, כמעט בלי לאכול.
השבוע אני עמוס. אל תחכי לי.
דלת. שקט.
מזגתי קפה, התיישבתי מול חלון. בחוץ גשם קל, ריח גשם על האדמה, יהב היסמין ודקלים רטובים. שתיתי קפה וחשבתי בצלילות שלא הכרתי. אולי כשהכאב מגיע לשיא, הוא הופך לשלווה ברורה.
האירוע ביום שישי. היום שלישי.
שלושה ימים.
לקחתי פלאפון וכתבתי הודעה לרותי. רותי וייס הייתה רואת החשבון של החברה הרבה שנים, עברה לחברה אחרת, ונשארנו חברות. חכמה, עניינית, בלי שטויות.
“רותי, נפגש היום?”
תשובה מהירה: “בטח, ב־15:00, ב’קפה לואיזה’?”
“סבבה”, השבתי.
היינו בבית קפה קטן בשכונה. רותי הופיעה בחליפה אפורה, תספורת קצרה, עיניים חודרות. הקשיבה, בלי להפריע, רק הרימה גבה כשהגעתי ל”דודה”.
אז ממש אמר, אמרה לבסוף.
בדיוק.
ועל מירב ידעת מזמן?
חשדתי, תומר אתמול אישר.
רותי הסתובבה עם הכוס.
נעמה, אגיד לך משהו. אל תיעלבי.
תגידי.
ידעתי. הסתכלה לי לעיניים. כבר שהייתי שם. ראיתי אותם. התלבטתי אם לספר, לא סיפרתי. לא ענייני, חשבתי. טעיתי. סליחה.
הנהנתי.
לא נורא, רותי. כבר לא משנה.
מה תעשי?
הבטתי בה.
אלך לאירוע.
רותי שתקה רגע, ואז הנהנה.
עם הילדים?
כן.
את מבינה שזה לא ילך בשקט?
אני מבינה.
את מבינה שהוא יכעס.
יודעת.
רותי החשיבה רגע.
טוב. אז מה את צריכה?
חייכתי. פעם ראשונה ביומיים האלה.
מישהי שתעזור לי בשיער. לבד אני לא אצליח.
בערב חמישי נועה סידרה לי את השיער. לאט, עדין, מושכת את המסרק, עוזרת לצבוע בפסים הכהים, שיהיה קצת חיות.
אמא, לא מפחדת? שאלה כשהיא הופכת קווצות.
קצת.
אבא יכעס.
כנראה.
מה תאמרי לו?
שום דבר. הסתכלתי על עצמי במראה. פשוט אכנס.
נועה סידרה סיכה אחרונה, נסוגה לאחור.
יפה, קבעה. אמא, את באמת יפה. רק שכחת את זה.
הסתובבתי, חיבקתי אותה. היא הופתעה, החזירה חיבוק.
הגלימה שכבה על המיטה. קטיפה בורדו, רכה. לבשתי בנחת. רוכסן מאחורה, נועה סייעה. הבטתי במראה.
אישה זרה הביט בי. בעצם, לא זרה נשכחת. זו שהייתי לפני שהתחלתי לוותר.
איפור בהיר, מה שפעם אהבתי. עגילי אוניקס שחור, מתנה מאמא.
אמא, קרא תומר מהמסדרון, המונית מחכה.
אני באה.
לקחתי תיק קטן, ישן טוב. יצאתי.
תומר עיין בי רגע.
וואו.
וואו, אישרה נועה מאחורה.
לבשתי מעיל, הידיים עדיין רעדו מעט. האטתי בכוונה. ברוגע.
בואו.
מלון “שער העיר” בהרצליה. לא הכי יוקרתי, אבל מספיק מכובד לאירועי חברה תל־אביביים. פעם הייתי שם בחתונה. זכרתי את הרצפה הלבנה, את הנברשת.
המונית עצרה בכניסה. נשמתי עמוק, ריח עצי אורן בלילה מאי.
אמא, לחש תומר, אנחנו איתך.
אני יודעת. אחזתי ביד של נועה. ניכנס.
בלובי כבר התנהלו אחרוני המוזמנים, שמות תלויים על דש, רצים למעלה. הלכתי בשקט. קיבל את פנינו פקיד קבלה צעיר.
ערב טוב. לכנס של “ברקן מגורים”?
כן, עניתי. אשתו של אורי דביר. אלה הילדים שלנו.
הוא היסס, הנהן לבסוף.
קומה שנייה, אולם “יסמין”.
האולם היה מלא. אנשים לבושים יפה, ריחות בושם, מתאבנים חמים, מוזיקה חרישית. נשמתי עמוק, ידעתי שאני זרה פה. האנשים האלו מכירים את אורי, יודעים איך הוא נראה בשנים האחרונות, אולי חלקם יודעים גם על מירב. אף אחד מהם לא מכיר את אשתו.
רואה את אבא? שאלה נועה.
עוד לא. תפסתי במבט את המקום. נמצא.
אורי עמד ליד השולחן העגול, מוקף בשני גברים בחליפות כהות. הכרתי אחד מהם גדעון כהן, הלקוח הכי חשוב של החברה, איש כבד עם שיער לבן ומבט צורב. אורי פחד ממנו תמיד. תמיד תהיתי אם יראת כבוד או פחד אמיתי והאם יש הבדל.
מירב עמדה צמוד אליו.
ראיתי אותה לראשונה. יפה, גבוהה, שמלה כחולה, שיער מסודר. יפהפייה. ציינתי זאת לעצמי ביובש, כמעט בלי קנאה, כמו שמבחינים במזג אוויר. בת עשרים ושמונה. ידה נחה על זרועו בטבעיות של מי שעשתה זאת לא מעט.
הנה אבא, לחשה נועה. קולה היה יציב להפתיע. עם ההיא בכחול.
נכנסתי פנימה.
הלכתי באמצע. כמה מבטים הופנו אליי. לא הסתכלתי סביב. ישר אליו.
אורי ראה אותי כשלושה מטרים לפניו. פניו השתנו מיד פה נפתח, נסגר, מבט התקרר.
נעמה, לחש. מה את עושה פה.
באתי לחגיגת העשור שלך, עניתי בשקט, יציבה. עשר שנים, אירוע חשוב.
גדעון סקר אותי, עבר לאורי, חייך במין חום מופתע.
גברת דביר? אמר. לא ראיתי אותך שנים. את נראית מצוין.
ערב טוב, גדעון. גם אתה נראה טוב.
מירב נסוגה אחורה, ידה נשלפה מזרועו של אורי.
ואז נועה, שהתייצבה לידי פתאום, קרבה צעד קדימה. בת חמש עשרה, בגב זקוף ועיניים חומות. השקיפה אל מירב בלי למצמץ.
אבא, שאלה בשקט, אך בקול ברור שכולם שמעו, למה חיבקת אותה עכשיו? היא לא אמא.
משהו בחדר השתתק. מנמיכים מוזיקה. שני הגברים של גדעון החליפו מבטים. אישה בצווארון פנינים מסובבת ראש.
אורי החוויר. אפילו תחת שיזוף.
נועה, פתח. זה עבודה, אני אסביר אחר כך…
אבא, אני לא ילדה, המשיכה שלווה. אנחנו יודעים, גם תומר.
תומר עמד לידה, ידיים משולשלות. לא אמר מילה, מבטו על אביו.
גדעון ניקה את גרונו. הניח כוס על השולחן.
אורי, אמר. במילה אחת היה הכול: נזיפה, ריחוק, העתיד. נסיים אחרי שתטפלו בזה בבית.
הנהן אליי בנימוס של פעם. התפנה משם. שני חבריו בעקבותיו.
מירב לחשה:
אני אבדוק רגע את הקייטרינג.
נעלמה.
נשארנו אני, אורי, הילדים.
אורי הביט בי, פניו עייפות. לא כעס ולא עלבון מבוכה, אולי חוסר אונים.
נעמה, אמר בקול נמוך, את מבינה מה עשית?
באתי לעשור של החברה שלך, עניתי בקול רגוע. ציון דרך.
לקחתי כוס מהמלצרית. שמפניה. הבועות עלו שורה מדויקת.
יכולת להישאר בבית, לחש. לא להלבין פנים.
יכולתי. הודיתי. אבל לא נשארתי.
עכשיו זה התייצב בתוכי. לא ניצחון, לא כעס. בהירות. עשרים שנה בישלתי, כיבסתי, חינכתי, האמנתי, ובלסוף כמה שנים הלכו על כלום.
ארים כוסית לחברה שלך, אמרתי. ואז נלך. הילדים עייפים.
פניתי אליהם.
בואו, אמרתי חרש.
הלכנו יציאה, הרגשתי מבטים: סקרנים, מזדהים, שיפוטיים. כבר לא כאב יותר מזה.
בקצה, תומר תפס בזרועי.
את היית אמיצה, אמר.
רק הגעתי, עניתי.
הגעת, הסכים. זה הכי אמיץ.
בבית תליתי בזהירות את השמלה. התקלחתי, נשכבתי. לראשונה מזה שבועות ישנתי בלי הפסקות, עמוק, עד תשע בבוקר.
המשכו של הסיפור התגבש בחודשים שאחרי. הכל קרה לאט, כמו פשרת אביב. לא ביום, אבל בתוך שבועיים. דברים התבהרו בטפטופים מרותי, מהילדים, ממכרים בעיר.
גדעון כהן סירב לחתום על פרויקט חדש. לא חזית מול, אלא דרכונים קטנים של שתיקה. טלפון “נקפיא לעכשיו, אולי בעתיד”. אצל גדעון, משפחה זה ערך. העסק עם מירב במקום אישה מבחינתו לא מקובל. לא עצמו הבגידה; חוסר הכבוד לבית, לסדרי עולם. מייד אחרי, משכו לקוחות נוספים, נוצרו דיבורים. דירקטוריון החל לדרוש בקרה. נתגלו חתימות עוקפות נהלים פתאום כל מילה לא קשורה לשמלה, או למירב, אבל הכל קשור.
מירב עזבה אחרי שלשלושה שבועות, בשקט, “בהתפטרות”. אורי כמה ימים דישדש בבית כמי שאיבד משען.
אחר כך בא למטבח. הגשתי לו צלחת מרק ויצאתי. הוא ישב שעה. שמעתי איך הוא נאנח.
בערב ביקש:
נעמה, צריך לדבר.
צריך, הסכמתי. אבל תבהיר: את רוצה שיחה, או שאת רוצה שאקשיב לך בלבד?
בהתחלה לא קלט. אחר כך הבין. הוריד עיניים.
סליחה, אמר.
ישבתי מולו, הידיים שקטות, לא רועדות. הסתכלתי עליו, על האיש הזה, וחשבתי: מאוחר מדי. לא מתוך כעס. כי סליחה דורשת חיים שעוד יש בינינו, וכבר אין.
אני שומעת, אמרתי.
לא סליחה. הוא קלט זאת.
על הגירושין התחלתי לדבר חודש אחרי, בשקט, עם עורכת דין טובה (תודה לרותי). חילקנו דירה. הילדים נשארו איתי. אורי לא התנגד, היחיד שבו לא התווכח.
בזמן שבתהליך הגירושין פתחתי סטודיו קטן לתפירה. חדריים, בשכונה. היה לי ברור מה הלב יודע. קונדיטוריה היה יותר קל, אבל ידי זכרו מחט וחוט. גילה בן ארי, הבוסית הישנה, כבר בפנסיה, אמרה “נעמה, היית צריכה לעשות זאת לפני עשר שנים”.
נכון, אבל אז לא הייתה לי גבורה.
התחלה הייתה קשה. מעט עבודה, כסף בלחץ, השתדלתי משחר ועד לילה, חוזרת עם כאב גב וגירים. נועה הייתה באה, עושה שיעורים, אוכל סנדוויץ’. היא פיתחה עניין בצבעים, לפעמים עזרה לבחור בדים, הביעה דעה מורכבת לגילה. שמתי לב, שיננתי בזיכרון.
תומר התרחק אז מעט. אורי ניסה להיפגש איתו, לפעמים. תומר היה שנון אחר כך. פעם אמר לי:
הוא רוצה שאבין אותו.
ואתה?
לא מבין אדם שמתבייש באשתו. אבל את… תמיד היית, אמא, לא מיוחדת, אבל אמא רגילה. טובה.
תודה, בן.
באמת.
אני יודעת.
ההתמודדות שלו עם בת הזוג, מיכל, הייתה לא פשוטה. יום אחד סיפר:
היא פוחדת שאני אהיה כמוהו. שהיא תישאר בצד.
זה לא אתה, תומר.
יודע. היא עוד לא.
תן לה זמן. חיים עונים לבד, לא מילים.
הנהן. ידעתי להשאיר מרחב. מאוחר מדי למדתי, שגם לילדים זכויות לשגיאות שלהם.
הסטודיו צמח. שנה אחרי כבר היו לקוחות קבועות. הזמנות לשמלות כלה. לקחתי עוזרת מיכל, צעירה מבינה. עבדנו טוב, שקטות.
רותי הייתה באה לקפה, בין הבדים, ואומרת:
יודעת למה אני מעריכה אותך? את לא מתעצבנת.
מתעצבנת לפעמים.
לא. את נוזפת. זה עובר. כעס רק הורס.
חשבתי, הסכמתי.
נועה בגיל שבע־עשרה ידעה סופית עיצוב הוא החלום. לא צעקה, לא דרשה. יום אחד הביאה לי מחברת עיצובים. דפדפתי בה. היה שם משהו נושם, בוסרי, אבל בעל חזון.
שלך, אמרתי.
לא אכפת לך?
לא. זה שלך, את יודעת את זה.
נועה חייכה, מאופקת, חמה.
אמא. נהיית אחרת.
אחרת?
פעם שאלת תמיד: “מה אבא יגיד? מה יחשבו?”. עכשיו לא.
מאוחר ללמוד.
לא מאוחר, סגרה מחברת. הכל בסדר.
הכי טוב ששמעתי בשנים האחרונות. פרגונים זה רדוד, אבל “הכל בסדר” ממי שמכיר אותך זה הרבה.
אורי כמעט ולא ראיתי. היה בא לקחת ילדים, מחזיר בגדים. היה נראה משהו אחר לפעמים שומר על הופעה, לפעמים כבר לא. לפי השמועות “ברקן מגורים” החליף הנהלה; הוא עבר שם לתפקיד ניהולי זוטר. ירידה קשה, אבל לא התעמקתי. שלי שלי.
הקיץ השלישי אחרי הגירושין היה יפה. חם, ארוך. הסטודיו עבר מקום, נוספו תופרות. ישבתי מדי פעם על המרפסת בדירה החדשה ששכרתי לבד גם בזה היה צעד קשה לגמתי תה, שקועה בשקיעה. לא כל ערב, לפעמים עם ניירות או עיצובים. אבל כשהושבתי עצמי לשקט, ידעתי דבר אחד פשוט: טוב לי. לא כמו בספרים פשוט טוב.
בסוף הסתיו הוא הופיע.
ראיתי אותו מהזכוכית של הסטודיו אורי, עומד מחוץ לדלת, קצת מהסס. נראה מבוגר. לא רק שיער, יציבה כתפיים שמוטות, חליפה ישנה מעט.
יצאתי אליו.
אורי, אמרתי. תיכנס.
התיישבנו בחדר הקטן ללקוחות. שולחן, שני כיסאות, אגרטל עם ענפי לבנדר. מזגתי תה.
איך הולך? שאל.
בסדר. המון עבודה. הולך.
שמעתי, ענה. את עושה חיל.
שתקתי. החזקתי ספל בידיים.
נעמה. חיכה, רק רציתי לומר… חשבתי…
חשבת, חזרתי אחריו. בלי שאלה.
טעיתי. בהרבה דברים. אני יודע את זה עכשיו.
אורי.
לא, רגע. הרים עיניים, חשוב לי שתדעי. היית אישה טובה. בית, ילדים. לא הערכתי את זה. או שחשבתי שזה מובן מאליו. טעיתי.
הבטתי בו. באיש הזה, לא כל־כך צעיר כבר, עם העיניים פעם נוצצות. ידעתי זה אותו אורי שנישאתי לו, אותו של המילה “דודה”, אותו שראה את הבית מתפרק בשתיקה. כולם היו הוא.
אני שומעת אותך, אמרתי.
חשבתי ש… לא לחזור. אבל אולי… להיפגש? לדבר? אני לבד עכשיו, נעמה. לגמרי לבד.
שקט.
הנחתי ספל על השולחן, בחנתי את הרחוב שמיים אפורים, עלים צהובים, אופניים ליד עמוד. אחריו.
אורי, אמרתי. אני לא כועסת. זה נגמר. מצטערת על השנים לא עליך, על השנים. זה הכל.
נעמה…
רק תזכור יש לך ילדים. תבוא. תגיע אליהם. תומר הוא עוד פתוח, אם תבוא באמת.
אורי התרומם, סידר את הז’קט, אותה תנועה ישנה. הכרתי כל קמט.
השמלה יפה לך, אמר.
הבטתי. שמלה אחרת, כחולה, תל אביבית, תפרתי במו־ידיי בחורף הקודם.
תודה, עניתי.
יצא. שמעתי את דלת הסטודיו. שקט.
נשארתי דקה בחדר. היה שם קריר ושקט. ענפי הלבנדר, ספלים קרירים, טיוטות סקיצות על השולחן.
סוף סוף, קמתי. שטפתי את הספל, חזרתי עם עיפרון אל העיצוב הבא.
לפתע הציצה מיכל.
נעמה, הלקוחה הבאה הגיעה.
כן, אמרתי. תגידי לה דקה.
היא הנהנה וסגרה דלת.
השיעור שלי? כשאישה לובשת לראשונה את מי שהיא באמת, כבר אי אפשר להלביש עליה שוב את מה שלא שייך לה. הכי קרוב לאושר זה אותו רגע שאת לא מתביישת במי שאת מול כולם, ובעיקר, מול עצמך.
