יומן אישי, פרק היציאה של הדודה
“את לא יוצאת ככה,” אמר איתן, אפילו לא סובב אליי את הראש. הוא עמד מול המראה במסדרון, מסדר את העניבה החדשה והעמוקה כחול, זו שקנה לפני חודש במבצע ב-300 שקלים, ואני גיליתי את המחיר במקרה כשחיפשתי קבלה מהחנות של המקרר. “אני רציני”.
“איתן, זה חגיגת עשור לחברה שלך. עשר שנים. אני אשתך.”
“בדיוק בגלל זה.” הוא סוף־סוף הביט בי, והמבט הזה הרחתי בו משהו מוכר, לא רוך, לא חמלה. אלא הכרה. ראיתי את המבט הזה בעבר, אבל לא רציתי לקרוא לו בשם. “את אשתי. ולכן אני מבקש ממך להישאר בבית.”
“למה?”
הוא נאנח, לא לאט, אפילו בנחת, זו היתה תנועת גילגול עיניים שמסמלת ‘הנה שוב אני מבזבז עלייך זמן יסודי, על שאלות שטות’.
“נעמה,” הוא אמר בשקט. “יהיו שם שותפים. אנשים כבדי משקל. אולי גם עיתונאים.”
“נו, אז?”
“את…” הוא עצר לחשוב על מילה, ולבסוף “את דודה. כן, דודה. בשמלה הכחולה שלך, עם הכפתורים. תביני, באות לשם נשים שנראות… אחרת.”
עמדתי בפתח המטבח, מחזיקה את המגבת הישנה והדהויה, זו שייבשתי בה עכשיו ידיים. הסתכלתי על בעלי וניסיתי להבין מתי הפך הדבר הזה לנורמה. מתי לא דרשו המילים הללו הסבר.
“אתה הולך עם יעל?” שאלתי בשקט.
אין בו שום רעד, לא כעס, לא בלבול. מבט ישר.
“יעל העוזרת שלי. היא מארגנת את האירוע.”
“איתן.”
“נעמה, די. אל תתחילי.”
“סתם שאלה.”
“זה לא ‘סתם’. את רומזת, כמו תמיד. נמאס לי מהרמיזות.”
הנחתי את המגבת בעדינות על משענת הכורסה, רועדת קלות, רק מקווה שהוא לא ישים לב.
“טוב,” אמרתי לבסוף. “טוב, איתן.”
“ככה עדיף.” הוא שב להסתכל במראה, מרוצה מעצמו. “הילדים בבית?”
“אביגיל אצל חברה. דניאל באוניברסיטה, יחזור עד שמונה.”
“תעדכני אותו שלא יעשה רעש כשאחזור, אני אחזור מאוחר.”
הדלת נטרקה ואיתי עמד הריח של הבושם החדש שלו פעם אהבתי את הריח, היום הוא מרוחק, קר, יקר וזרים.
הלכתי למטבח, שמתי קומקום. התבוננתי איך אדים משתחלים מהפיה. רק חשבתי לפני עשרים ושלוש שנים התחתנתי עם איש אחר. הוא אהב איך שאני צוחקת. כל הזמן אמר לי שהצחוק שלי כמו פעמון קטן. הייתי מסמיקה מהאמירה.
המים רתחו. שפכתי לקומקום, תחבתי שקית תה, ועמדתי דקות, מביטה בזלגות החום כהה שהתערבבו במים.
“דודה.” הוא קרא לי דודה.
בת חמישים ושתיים אינני. לא בת מאה, לא שמונים חמישים ושתיים, סך הכול. יש לי שיער יפה, חום־כהה, בקושי שיבה כי אני שומרת על עצמי; ידיים שיודעות לאפות עוגה, לתקן וילון, להרגיע ילד באמצע הלילה, לסדר דוחות כספיים כשאיתני בתחילת הדרך של “אבני ישראל” ביקש ממני עזרה כי הלך לאיבוד במספרים.
מי עזר לו אז? מי ישב על החשבוניות?
“דודה.” מעניין.
לא בכיתי. הדמעות היו שם, לא רחוק, כמו מחנק בלב, אבל הן לא יצאו. אולי כי זו לא הפעם הראשונה. הפעם הראשונה היתה לפני שלוש שנים, אז העיר לי לראשונה “יכול היה להיות לך טעם טוב יותר בלבוש”. אז נעלבתי. אחר כך התרגלתי. אחר כך הסכמתי. ועכשיו אני במטבח, אחת, ובעלי בחגיגת העשור לחברה שלו, עם יעל, בת עשרים ושמונה, כנראה יש לה הכל חוץ מעוגות בתנור, מגבות ישנות ועשרים ושלוש שנים של חיים משותפים.
התחיל להחשיך. ערב מאי חמים בחוץ, ריח יסמין באוויר מהגינה. סיימתי את התה, שטפתי את הספל, וניגשתי לארון.
בפינה האחורית מאחורי המעילים, היה שמלה. קטיפתית, בצבע דובדבן כהה, קניתי אותה לפני שלוש שנים בסוף עונה במרכז “לב העיר”, ומדדתי פעם אחת בבית. איתן ראה, עיקם פרצוף: “לאן עם זה? מוגזם לגילך.” קיפלתי והחבאתי בשקית, רציתי למסור לא יצא.
הוצאתי אותה עכשיו. ניערתי. הרגשתי את הבד רך, חמים, חי. הצמדתי את השמלה אליי והסתכלתי במראה.
לא, לא דודה.
פתאום שמעתי את המפתחות. דניאל. שמעתי אותו חולץ נעליים, זורק ג’קט על הכורסה, הולך למטבח.
“אמא, יש משהו לאכול?”
“במקרר קציצות. תחמם.”
“למה את עומדת עם שמלה ביד?”
הסתובבתי. דניאל עמד, גבוה, עם הלחיים של אבא והעיניים שלי אפורות, מעט עייפות. שנה א’ קשה לו, רואים את זה קצת כפוף, כאילו סוחב משהו כבד.
“מודדתי,” עניתי.
“יפה.” ניגש למטבח, רעש בסירים. “לאן תלבשי?”
היססתי.
“עדיין לא החלטתי. אולי לא אלך.”
דניאל חזר, ישב לצלחת, הסתכל עלי ברצינות. היה לו מבט כזה לפעמים, של אדם מבוגר.
“אבא הלך למסיבה?”
“כן.”
“לבד?”
לא עניתי מיד. תלויתי את השמלה על הכסא.
“דניאל…”
“אמא, אני יודע.” אמר בשקט, ללא כעס, כמו עובדה. “גם אביגיל יודעת. אנחנו יודעים מזמן.”
ועכשיו הגיעו הדמעות. לא שטף, לא בכי. פשוט משהו נעצר בגרון, כמה רגעים שקטים, רק התבוננתי החוצה, אל הלילה בחוץ.
“מתי גיליתם?” שאלתי בשקט.
“באביב ראיתי אותם יחד. בקפה בבן יהודה. הוא לא ראה אותי. חשבתי שאולי בענייני עבודה. אבל הבנתי.”
“לא אמרת לי כלום.”
“מה היית עושה?”
שאלה טובה. מה באמת? הייתי עושה את עצמי שלא יודעת, כמו בשנים האחרונות, כששמו לב לדברים מוזרים וניסיתי לשכנע את עצמי שאני מדמיינת. פסיכולוגיה של אישה בת חמישים מתרגלת לפחד מהאמת.
“לא יודעת,” הודיתי.
“גם אני לא ידעתי.” פגש את מבטי. “אמא, את יפה בשמלה הזאת, באמת.”
הסתכלתי בבני, זה שקראתי לו סיפורים בלילה, לימדתי לקשור שרוכים, ציידתי אותו לסנדוויצ’ים לגן. בן תשע־עשרה. כמעט גבר.
“תודה,” אמרתי.
אחרי ארוחת הערב התקשרתי לאביגיל. היא באה בעשר, פרצה הביתה עם תיק ורוד וריח בושם זר.
“אמא, מה קרה?” נעצרה, סקרה אותי במבט חד, כמו שרק נערות בנות חמש־עשרה יודעות לבדוק את העולם. “אבא אמר משהו?”
“שבי,” אמרתי. “אנחנו צריכות לדבר.”
שתינו ישבנו במטבח, שתינו תה, סיפרתי להן. לא על הכל אבל מספיק. על מה שאמר איתן. על השמלה. על יעל, על מה שחשבתי והן הבינו.
אביגיל נשכה שפתיים, ככה הדמעות אצלה מאז ילדות.
“אבא קרא לך דודה?” שאלה, כששתקתי.
“כן.”
“זאת… זאת פשוט לא בסדר,” אמרה.
“באמת לא,” הסכמתי.
“אמא, תצאי מתישהו? בכלל?”
הסתכלתי על השמלה שעוד היתה על הגב של הכסא.
“עדיין לא יודעת.”
הלילה ההוא לא הצלחתי להירדם. שכבתי בצד שלי של המיטה הרחבה וחשבתי עשרים ושלוש שנה. כל הנעורים, כל כך הרבה דברים נתתי לבית הזה, לילדים, לו. ויתרתי על העבודה אחרי שנולד דניאל. הייתי תופרת בסטודיו יוקרתי במרכז תל אביב, נחשבת. ראש הצוות, אילנה, תמיד אמרה לי שיש לי ידיים של זהב. ואז איתן אמר: “אין צורך שתעבדי, אני אדאג,” ואני האמנתי. והוא באמת דאג חשבתי, הנה, חיים טובים.
חיים טובים. הסתובבתי מעבר השני. מה אני שווה היום? לתפור, לבשל, לנהל בית, להיות לא נראית. בזה הצטיינתי במיוחד.
לא, לא אחשוב כך. אני יודעת לתפור. זה לא קטן. יש לי ידיים, ראש, עשרים שנה של ניסיון אמנם לא רציף, לא רשמי, אבל תמיד תפרתי בשביל עצמי, בשביל הילדים, בשביל השכנה תמר שאמרה תמיד: “הבגדים של נעמה טובים מכל חנות.”
מחשבות סבבו שוב ושוב, לא ישנתי ולא נרדמתי. בשתיים וחצי הדלת נטרקה. איתן שב. שמעתי אותו במקלחת, אחר כך נכנס למיטה, לא אמר מילה. נרדם בשקט.
אני נשארתי ערה עוד הרבה זמן.
בבוקר קם מוקדם, בקושי נגע בארוחת בוקר. זרק: “השבוע אני עסוק, אל תחכי לי לארוחת ערב.” דלת. שקט.
אני מזגתי קפה, ישבתי ליד החלון. בחוץ טפטף גשם דק, הריח של הגינה התרענן. שתיתי קפה וחשבתי. בבהירות משונה. כשכואב עד הסוף זה נהיה אחר, מוצק, צלול.
האירוע בחמישי. היום שלישי.
שלושה ימים.
הוצאתי את הנייד וכתבתי הודעה לרונית. רונית כץ היתה מנהלת החשבונות אצלנו שנים, אחר כך עזבה, אבל שמרנו על קשר, פה ושם שתינו קפה. רונית היתה בת חמישים, שמכירה את המציאות מקרוב.
“רונית, אפשר להיפגש היום?”
התגובה הגיעה מהר: “ברור. בשלוש, קפה ‘שקט’.”
סיכמנו.
נפגשנו שם, שתי פסיעות מהבית. רונית במקטורן אפור קצר, עם השיער הקצר שלה והעיניים החודרות. הקשיבה לי עד הסוף. הרימה גבה רק כשאמרתי “דודה”.
“אמר את זה ככה?” שאלה.
“ככה.”
“ו…יעל מתי גילית?”
“די מזמן. דניאל אישר אתמול.”
רונית סובבה את הכוס בידיה, מהרהרת.
“נעמה, אני אגיד משהו אל תעלבי.”
“תגידי.”
“ידעתי.” הסתכלה עלי ישירות. “עוד שהייתי ב’אבני ישראל’. שנתיים. ראיתי אותם יחד. התלבטתי אם לספר לך. לא סיפרתי. חשבתי זה לא ענייני. עכשיו ברור שטעיתי. סליחה.”
שקט קצר.
“זה בסדר, רונית. עכשיו כבר לא משנה.”
“מה תעשי?”
הרמתי עיניים אליה.
“אני אלך לאירוע הזה.”
רונית שתקה כמה שניות, הנהנה לאיטה.
“עם הילדים?”
“עם הילדים.”
“את מבינה שזה יהיה… רעש גדול?”
“אני מבינה.”
“את יודעת שהוא יכעס.”
“כן.”
רונית שתקה שוב.
“טוב. אז תגידי לי רק מה את צריכה.”
חייכתי, לראשונה ביומיים האלו.
“דרושה לי אחת שתסדר לי את השיער. לבד קשה לי.”
בערב חמישי אביגיל עמדה לידי מול השידה, מברישה לי את השיער לאט, בעדינות חדשה. השיער שלי עבה, עד הכתף, צבוע מעט מאז החורף. רק נגיעה לצבע.
“אמא, את לא מפחדת?” שאלה אביגיל.
“קצת.”
“אבא יכעס.”
“ככה נראה.”
“ואת מה תגידי?”
“כלום.” הבטתי במראה. “אני פשוט אכנס.”
אביגיל סיימה, נסוגה לאחור, הסתכלה.
“יפה,” אמרה, “אמא, את באמת יפה. את פשוט שכחת.”
התחבקנו חזק, כמו שלא עשינו מזמן.
השמלה חיכתה על המיטה. קטיפה דובדבן, רכה. לבשתי אותה באיטיות, סגרתי ריצ’רץ’, אביגיל עזרה. הבטנו במראה.
מישהי זרה הסתכלה עלינו. לא, לא זרה. נשכחת.
איפור עשיתי לבד. מעט, בדיוק מה שנדרש מסקרה, שפתון, טבעת לשפתיים בגוון טרקוטה עדין, פעם אהבתי אותו במיוחד. עגילי אוניקס שחור מתנה מאמא שלי.
“אמא,” דניאל קרה מהמסדרון, “המונית עוד רגע פה.”
“אני בדרך.”
לקחתי תיק קטן שחור, ישן ואיכותי. יצאתי למבואה.
דניאל הסתכל, אמר “וואו.”
“וואו,” חייכה אביגיל שעקבה אחרי.
לבשתי את המעיל. מרגישה עדיין רעד בידיים, אבל בכוונה האטתי כל תנועה. רגוע. פשוט רגוע.
“בואו,” אמרתי.
מלון “כוכב הצפון” היה מהמלונות הטובים. לא הכי מפואר, אבל מרשים אולם גדול, תקרה גבוהה, קייטרינג פרטי. הייתי שם פעם, לפני שמונה שנים, בחתונה.
המונית עצרה. ירדתי ראשונה. עמדתי שנייה בכניסה, נשמתי את האוויר ערב של מאי, עדיין חמים, ניחוח עץ מייפל מהרחוב.
“אמא,” לחש דניאל, “אנחנו איתך.”
“אני יודעת.” לקחתי את היד של אביגיל. “בואו.”
בלובי כבר אנשים, מתלבשים, נושאים תגי שם. צעדתי בביטחון. פנה אלי פקיד צעיר.
“ערב טוב, את לאירוע של ‘אבני ישראל’?”
“כן,” אמרתי, “אני אשתו של איתן לביא. והם הילדים שלנו.”
פקיד הביט לרגע, הנהן.
“בבקשה, קומה שניה, אולם ‘ברקת.'”
האולם מלא. אנשים לבושים היטב, ריח בושם יוקרתי, רחש של דיבורים וצחוק. מוזיקה ברקע. עמדתי על הסף, מרגישה מבטים עטים עלי. היה ברור שזרתי כאן. הכירו את איתן לביא, את סביבתו, חלקם ידעו על יעל. את האישה אף אחד לא הכיר.
“רואה את אבא?” שאלה אביגיל.
“עדיין לא.” חיפשתי בעיני את הקהל. “נמצא אותו.”
איתן היה בצד הרחוק, סביב שולחן קטן עם חטיפים. שוחח עם שני גברים בחליפות כהות, את אחד זיהיתי יהודה מרקוס, שותף ותיק, גבר גדול עם שיער לבן ומבט כבד. איתן תמיד העריך אותו, אולי פחד ממנו.
ליד איתן עמדה יעל.
הבטתי בה לראשונה, אם כי דמותה ריחפה בראשי זמן רב גבוהה, צעירה, בשמלה צמודה בגוון כחול כהה, שיער מושקע יפהפיה. רשמתי זאת לעצמי כמו שמזג אוויר יפה. בת עשרים ושמונה. ידה מונחת על זרועו של איתן בביטחון.
“שם אבא,” אמרה אביגיל בטון יציב ומוזר. “הוא עם הבחורה בכחול.”
התקדמתי.
הלכתי שלווה. כמה אנשים פינו דרך. לא הבטתי לצדדים רק קדימה, לשולחן הרחוק, אליו.
איתן זיהה אותי שלושה צעדים לפני, פניו השתנו מיד הלסת נפתחה קלות, מיד נסגרה, העיניים התקררו.
“נעמה,” לחש, “מה את עושה פה?”
“באה לחגיגה של החברה שלך,” עניתי באותו הטון, “עשר שנים. זה חשוב.”
יהודה מרקוס הביט בי ואחר כך באיתן, ואז שוב בי.
“נעמה לביא?” חייך, מעט נרגש, “כמה שנים. את נראית מצוין.”
“ערב טוב, יהודה. גם אתה.”
יד יעל זזה מהזרוע של איתן באלגנטיות.
ואז אביגיל, בחמש־עשרה שלה, התקדמה, מבט נוקב בעיניים.
“אבא,” אמרה בשקט ובבהירות, “למה חיבקת אותה? זו לא אמא!”
משהו סביבנו השתנה. כאילו הורידו קצת את המוזיקה. שני הגברים ליד מרקוס הביטו אחד בשני. אישה בשמלת פנינים סובבה מבט.
איתן החוויר, גם מתחת לשיזוף.
“אביגיל,” התחיל, “זה עבודה, אסביר”
“אני לא תינוקת,” אמרה. “אנחנו יודעים.”
דניאל עמד מאחור, ידיים לצדי הגוף, שקט.
מרקוס ניקה את גרונו, הניח כוס על השולחן.
“איתן,” אמר וכמעט הכל השתמע משם הבנה, תוכחה, סיום. “נראה שיש לך נושא משפחתי. דבר איתי אחר כך.”
הנהן אלי בחמימות ישנה, פנה ליתר האורחים. אותם שניים אחריו.
יעל אמרה ברכות “אלך לבדוק את הקייטרינג.” ונמוגה.
איתן ואני נשארנו לבד, אם לא סופרים את הילדים. הביט בי פעם חשבתי שזה מבט עייף, היום זו מבוכה. הוא לא ידע מה לעשות.
“נעמה,” אמר בקול עמום, “את מבינה מה עשית?”
“באתי לחגיגת העשור של החברה שלך,” חזרתי. “זו באמת חגיגה חשובה.”
הושטתי יד, לקחתי כוס שמפניה ממגש חולף.
“יכולת להישאר בבית, כמו שביקשתי.”
“יכולתי.” הסכמתי. “אבל לא נשארתי.”
הבטתי בו. פתאום נפל משהו בלב למקום לא כעס, לא ניצחון בהירות. הבטתי בו, בגבר עם העניבה היקרה, החפתים הנוצצים, זה שבישלתי לו עשרים ושלוש שנה, גידלתי ילדים, האמנתי וכל שחשבתי הוא כמה שנים בזבזתי.
“אשקה לחברה שלך,” אמרתי, “ואלך. הילדים עייפים.”
פנתה לילדים.
“בואו,” אמרתי בשקט.
התקדמנו ליציאה, הרגשתי מבטים רחמים, סקרנות, ביקורת. זה לא כאב יותר ממה שכבר כאב.
על יד הדלת דניאל לקח את ידי.
“גיבורה את,” אמר.
“פשוט באתי,” עניתי.
“וזה” חייך, “זה כל ההבדל.”
בבית הסרתי בעדינות את השמלה. תליתי על קולב. שטפתי פנים. שכבתי לישון. בלילה הזה, לראשונה מזה שבועות, ישנתי ממש. עד תשע בבוקר.
מה שקרה הלאה, קרה לאט, כמו הפשרת חורף. לא מייד אחרי האירוע. שומעת פיסות פה, שמועות מהחברה, מאביגיל שקראה הודעה בטלפון של איתן כשנטען במטבח.
יהודה מרקוס סירב לחתום על חוזה חדש לפרויקט. לא בנחרצות בפשטות של אדם שמבין. אמר בטלפון שלא בשל עדיין. אצלו המשפחה היתה ערך ומה שראה באולם “ברקת” גרם לו לאבד כבוד לאיתן. לא על עצם הרומן אלה יש לכולם, על זה שהביא אותה במקום אשתו חוסר כבוד לבית.
אחריו באו עוד אחרים. התחילו שאלות בהנהלה. נמצא שכמה הסכמים עברו עוקף. זו כבר לא יעל ולא שמלה פה חברה מתפרקת בעקבות רשלנות.
יעל עזבה את “אבני ישראל” שלושה שבועות אחרי האירוע. בשקט. מכתב התפטרות, הלכה.
איתן הסתובב ימים עם מבט של אחד שמעד.
יום אחד בא הביתה, התיישב. הנחתי לפניו קערת מרק, הלכתי לחדר.
בערב קרא לי.
“נעמה, צריך שנדבר.”
“צריך.” אמרתי. “רק תגיד בעצם רוצה לדבר, או שמצפה שאקשיב?”
הוא לא קלט את ההבדל מיד. ואז הבין. הוריד מבט.
“סליחה,” אמר.
ישבתי מולו. הידיים שלי שקטות, לא רועדות.
חשבתי מאוחר מדי. לא כי אני כועסת. כי סליחה זה רק כשנשאר משהו חם. כל מה שהיה התרוקן מזמן הלך לאיבוד בין השנים וה’דודה’.
“אני שומעת אותך,” אמרתי.
זו לא היתה סליחה, והוא הבין.
אני זו שפתחה את השיחה על גירושין, חודש אחרי, בשקט, עם עורכת דין שבחרה לי רונית. חילקנו את הדירה. הילדים נשארו איתי, איתן לא התעקש.
במהלך הגירושין פתחתי סטודיו. קטן, שני חדרים, ברחוב ליד. התלבטתי אולי מאפייה הייתה קלה, אך הידיים זכרו הכי טוב מחט וחוט. אילנה, מנהלת הסטודיו הקודם, כבר בפנסיה, אבל ענתה מיד ואמרה: “נעמה, היית צריכה לעשות את זה לפני עשר שנים.”
זה היה מתוק וטיפה מר.
החודשים הראשונים היו קשים. לקוחות בקושי, עבודה קשה, שעות ארוכות, חזרתי הביתה עייפה, גב תפוס, מנקה צבעים מתחת לציפורניים. אביגיל קפצה לפעמים, עשתה שיעורים, אכלה סנדוויצ’ים, לפעמים שאלה על בדים. היה לה חוש מעניין לשילובי צבע הערתי את זה בראש, יום אחד נחליט.
דניאל התמודד בעניינים שלו. איתן ניסה לפגוש אותו, זמן־מה. דניאל חזר שותק. פעם אחת אמר לי:
“הוא רוצה שאבין אותו.”
“ואתה?”
“לא יודע איך להבין מישהו שמתבייש באשתו.” הוא הביט בחוץ. “אמא, את היית תמיד רגילה. פשוט אדם רגיל.”
“תודה, חמוד.”
“אני רציני.”
“אני יודעת.”
השתהה.
“יש לי בעיות עם אופיר, החברה שלי.” אמר פתאום.
הרמתי עיניים.
“היא אומרת שאחרי כל זה לא יודעת איזה אבא אצא. מפחדת שיחזור על עצמו.”
“זה לא שלך, דניאל.”
“מבין, היא לא.”
שקלה מילים.
“תן לה זמן. היא תראה. אין דרך להגיד, צריך לחיות.”
הנהן. זה נמשך עוד זמן, ולא התערבתי.
הסטודיו גדל לאט. אחרי שנה כבר היו לקוחות קבועות. אחרי שנה וחצי שמלות כלה ראשונות. לקחתי עוזרת צעירה, לינה, בחורה נהדרת, לא יעל מהחברה, אופי אחר, ידיים טובות. הסתדרנו בשקט, כמו שתופרות יודעות המילים כמעט מיותרות.
רונית קפצה מדי פעם, שתינו תה בין גזרות ומחטים, מדברות על בריאות, ילדים, מה שחשוב בגיל חמישים. פעם אחת אמרה:
“מה שאני אוהבת בך? את לא כועסת.”
“אני כן,” עניתי.
“את מתרגזת, זה שונה. כעס שורף, התרגזות חולפת.”
הסכמתי.
אביגיל, בגיל שבע־עשרה, החליטה ללמוד עיצוב. לא הכריזה, רק הביאה תיק ציורים ושמה לפניי. הסתכלתי בהמון שקט. היה שם משהו פראי, אמיתי.
“זה שלך,” אמרתי.
“לא אכפת לך?”
“לא. זו הדרך שלך, את יודעת יותר ממני.”
אביגיל חייכה, מדוד, אבל חם.
“אמא, נהיית אחרת.”
“אחרת?”
“פעם שאלת מה אבא יגיד? מה אנשים יחשבו? היום לא.”
הסתכלתי עליה.
“למדתי מאוחר, אני מניחה.”
“לא מאוחר.” אספה ציורים. “את בסדר.”
זו היתה המחמאה הכי טובה ששמעתי. את בסדר, בלי מסכות.
את איתן ראיתי מעט. בא לפרקים לראות את הילדים, או הביא להם חפצים. לפעמים נראה עוד אסוף, לפעמים שפוף. שמעתי שהחברה מינתה מנכ”ל אחר, הוא נשאר כמנהל ביניים. זה היה נפילה. לא חשבתי על זה הרבה יש לי חיים.
הקיץ של השנה השלישית לאחר הגירושין היה טוב. חם וארוך. הסטודיו עבר לחלל גדול. שלוש עובדות כבר. בערבים ישבתי במרפסת הדירה החדשה שלי הצעד הזה, שכר הדירה בנפרד, לא היה פשוט אבל נחוץ. שתיתי תה, הבטתי בשקיעה. לא כל יום בדרך כלל עמוסות. אבל כששבתי אל עצמי, שמתי לב: טוב לי. לא ממש מאושרת מספר, אבל טוב. שקט. עייפה, אבל שלמה.
אותו סתיו הוא הגיע.
ראיתיו מעבר לזכוכית, כשישבתי על שרטוט חדש. איתן חיכה בדלת, קצת מהסס. נראה מבוגר יותר. לא רק הזמן אלא הזמן של גברים שמאבדים ביטחון. הגב טיפה כפוף. החליפה עדיין טובה, אבל כבר ישנה קצת.
יצאתי אליו.
“איתן,” אמרתי, “בוא תיכנס.”
ישבנו בחדר הקטן ללקוחות. שולחן, שני כסאות, ואזה עם פרחים מיובשים. מזגתי לו תה.
“מה נשמע?” שאל.
“טוב,” עניתי. “יש עבודה, יש חיים.”
“שמעתי.” הביט בי. “מגיע לך.”
לא הגבתי. החזקתי את הכוס בשתי ידי, כפי שאני אוהבת.
“נעמה,” עצר. “רציתי להגיד חשבתי.”
“חשבת,” חזרתי.
“טעיתי. בהרבה דברים. רק עכשיו אני מבין.”
“איתן.”
“חכי. רוצה להגיד. היית רעיה טובה. הבית, הילדים לא הערכתי, או חשבתי שזה מובן מאליו. שטעיתי.”
הסתכלתי עליו, גבר לא צעיר, עייף, שאני מכירה כל פרט בו: זה שהתאהבתי, זה שאמר ‘דודה’, זה שישב בשתיקה אחרי שיעל עזבה. כולם אחד.
“אני שומעת אותך.”
“חשבתי… שמה, אולי. אולי אפשר לא להתחיל מהתחלה, לא. אבל, להיפגש. לדבר. אני לבד, נעמה. באמת לבד.”
שקט.
הנחתי בעדינות את הכוס. הבטתי החוצה שמיים אפורים, עלים על המדרכה, אופניים על מנעול. חזרתי אליו.
“איתן,” אמרתי, “אני לא כועסת עליך. זה עבר. הצער שלי הוא על השנים. לא עליך, אלא על מה שחשבתי שיקרה ולא קרה. זה הכל.”
“נעמה”
“תן לי לסיים.” דיברתי בשקט, אבל תקיף. “אתה לא לבד. יש לך ילדים. הם איתך. אבל אין לי מה להציע לך לא שיחה, לא הרגלים, לא לברוח מהבדידות. אני לא יכולה.”
“למה?”
חיפשתי מילים שלא יכאיבו, רק יהיו אמיתיות.
“כי סוף סוף נהייתי אני. ולך זה לקח זמן לי זה עלה בהמון מאמץ. אני לא חוזרת אחורה.”
הביט בכוס התה שנותרה חמה. אחר כך הנהן פעם אחת, לאט.
“אני מבין.”
“אני יודעת.”
“הילדים…”
“הם שלך, לא שלי יותר.” עניתי. “לך אליהם. דבר אתם. דניאל לא היה לו פשוט, אבל הוא פתוח. רק תבוא באמת.”
התרומם, יישר ז’קט, תנועה מוכרת עד כאב.
“השמלה מחמיאה לך,” אמר פתאום.
הבטתי מטה. היום לבשתי שמלה אחרת, תכולה כהה, צווארון פשוט תפרתי אותה בעצמי, בחורף שעבר.
“תודה,” אמרתי.
יצא. שמעתי את הדלת נפתחת ונסגרת. שקט.
נשארתי כך עוד רגעים. החדר היה קריר.
אחר כך קמתי, שטפתי את הכוס, חזרתי לשולחן, הרמתי עיפרון והתכופפתי אל השרטוטים.
לינה הציצה פנימה.
“נעמה, הלקוחה הבאה כאן.”
“עוד רגע, בבקשה, תגידי לה לחכות דקה.”
לינה הנהנה וסגרה את הדלת.
