יומן אישי היציאה של הדודה
אתמול בערב, כשעמיתי עמד במבואה, מול המראה החדשה שעל הקיר, התעסק בעניבת המשי הכחולה, זו שקנה בקניון עזריאלי תמורת 300 ש״ח (ושמעתי במקרה את המחיר, כשחיפשתי את הקבלה למקרר), הוא אפילו לא הסתובב אלי. בזה את לא הולכת, אמר בהחלטיות כמעט ריחוקית, בלי לנעוץ בי עיניים. אני רציני.
עמית, זה עשור לחברה שלך. אני אשתך.
בדיוק בגלל זה, הוא חצי הסתובב, מבטו זאת לא אמפתיה שיש בו. זה אותו מבט שראיתי כבר בעבר, מבט חסר שם שמערער אותך. את אשתי, ולכן אני מבקש שתישארי בבית.
למה?
הוא נאנח, סוג של אנחה הודפת כמו לומר שאני מבזבזת את זמנו בשאלות טפלות. עדי, יהיו שם שותפים עסקיים, אנשים חשובים. אולי גם תקשורת.
אז?
את את פשוט דודה, עצר רגע למצוא את המילים ואז הטיל אותן. בדגם הכחול הזה עם הכפתורים. שם יגיעו נשים שנראות אחרת.
עמדתי בדלת המטבח, ידיי אוחזות במגבת ישנה ודהויה, מתעסקת בה כדי לא להיזקף מולו ריקה. מביטה בו, מנסה להבין מתי זה הפך לנורמלי אצלי שמישהו זורק עלי מילים כאלו בלי להזדקף להסביר.
עם הדס את הולך?
הוא אפילו לא ציין הבעה, רק משך בכתפיים והמשיך להתרכז במראה. הדס העוזרת שלי, היא מארגנת את האירוע.
עמית.
עדי, אל תתחילי.
אני שואלת שאלה.
את אף פעם לא סתם שואלת, טרק את הז׳קט בעדינות, איכויות גבריות ידועות שכה אהבתי פעם. את רומזת. כל הזמן מרמזת. נמאס לי.
שמתי את המגבת בתשומת לב על ידית הכורסה. הרגשתי רעד בידיים, בכל זאת התאמצתי להסתיר זאת ממנו. טוב, עמית.
יפה. איפה הילדים?
גלי אצל חברה. און באוניברסיטה, יחזור בסביבות שמונה.
תגידי לו לא לעשות רעש כשאני אחזור. אחזור מאוחר.
עמית הלך. עמדתי במבואה, מוקפת בריח האפטרשייב שלו פעם אהבתי, היום הוא זר לי. נכנסתי חזרה למטבח, הרתחתי מים בקומקום, עמדתי והבטתי באדים העולים, חושבת על עשרים ושלוש השנים שעמדתי לצידו; בתקופה שהיה מאוהב בצחוק שלי, טוען שקולי כמו פעמון קטן. היום כבר שכח.
קיבלתי את עצמי דודה, כך אמר. ואני בסך הכול בת חמישים ושתיים. לא מאה, לא שמונים. שיער כהה עם מעט שיבה מצביעה ביסודיות, מטפלת בעצמי, לא איזו דודה הזנחה. ידיים שיודעות לבשל, לתפור, להרגיע ילד בשלוש בלילה, אפילו לעזור לעמית כשהתחיל לבנות את ליבנה בעמ והסתבך בניירות חשבונאיים.
מי שעזר לו אז? אני.
לא בכיתי, זה לא הפעם הראשונה. בפעם הראשונה, לפני שלוש שנים, אמר את יכולה להתלבש יותר יפה. פעם זה היה מעליב אותי, עכשיו רק עובר לידי. התרגלתי. כבר התפשרתי.
והנה אני עומדת לבד, עמית הולך עם הדס, בת עשרים ושמונה היא בוודאי לא אופה עוגות או מחזיקה מגבות דהויות בארון. לא חיה חיים שאספתי בשקט עשרים ושלוש שנה.
חשכה ירדה לאיטי על תל אביב ערבי מאי חמימים, ריח יסמין מחלחל מהחצר. שתיתי תה, שטפתי כוס, הלכתי לארון.
בקצה, מאחורי מעילי החורף, היה שמלה אחת שמלת קטיפה בורדו עמוק, פעם לבשתי בבית, ועמית אמר זה מוגזם, לא מתאים לגיל שלך, בולט מדי. החבאתי אותה, התכוונתי להעביר הלאה, לא העברתי.
הוצאתי אותה, ניערתי. קטיפה רכה, חיה בין האצבעות. הצמדתי אלי, הבטתי במראה.
לא דודה.
אוֹן חזר, שומעת אותו זורק תיק בצד, נכנס למטבח. אמא, יש משהו לאכול?
יש קציצות במקרר, תחמם.
מה את עושה עם השמלה?
מודד, פשוט מדדתי.
יפה עלייך, אומר, מושך סיר. לאן את מתכננת לצאת?
לא עניתי. הנחתי את השמלה על משענת הכיסא.
אולי לכלום, מלמלתי.
און ישב לאכול, מביט בי ממושכות. באותו מבט בוגר מדי, עייף. אבא הלך לאירוע?
כן.
לבד?
לא מיהרתי לענות. תלווה את השמלה.
אמא, אני יודע. גם גלי יודעת. אנחנו יודעים כבר מזמן.
הנה, העלבון חזר, הפעם עם עיניים חמות. לא פרץ בכי פשוט מחנק בגרון.
מאיפה?
ראיתי אותם. באביב, בקפה בשדרות בן-גוריון. חשבתי שזה עבודה. היה ברור שלא. המשיך לאכול, לא מביט. אבל לא אמרתי מה היית עושה?
שאלת תם, התשובה כנה כנראה הייתי עושה את עצמי לא יודעת, כמו שעשיתי שלוש שנים, כשכל רמז קטן הפך למשכן דמיוני.
לא יודעת.
גם אני, משך בכתפיים. אבל אמא, את יפה בשמלה הזאת, באמת.
הבטתי בו, נער שגידלתי, ילד בן תשע-עשרה שכבר מבין יותר ממני.
תודה, אמרתי.
בערב התקשרתי לגלי. באה מהר, ילדה בת חמש-עשרה, מלאת חיבוקים, מחלקת ריחות של בושם לא שלי. אמא, מה קרה? הביטה בי במבט הכנוע של מתבגרים. אבא העליב אותך?
שבי, נדבר.
שתינו שלושתנו תה במטבח. סיפרתי, לא הכול, מספיק. מה שאמר עמית, מה עלה לי בראש, מה חשבתי על הדס הם קלטו מיד.
אבא אמר לך דודה? גלי זעמה.
כן.
זה לא הוגן.
לא הוגן, הסכמתי.
אמא, את מתכוונת לצאת מתישהו?
הבטתי בשמלה, תלויה על הכיסא. עוד לא יודעת.
בלילה לא הצלחתי לישון. התהפכתי על המיטה הרחבה, חושבת על עשרים ושלוש שנה שנתתי לבית, לילדים, לאיש הזה. פעם עבדתי בתפירה בסטודיו באמצע העיר, לפני שעמית אמר לא צריך, אני אפרנס. האמנתי לו, אז באמת פירנס, הייתי בטוחה שזה טוב. חיים טובים.
ועכשיו? אני יודעת לתפור, לבשל, לנהל בית ולהיות בלתי נראית. בזה אני הכי טובה, כנראה.
לא, אסור לי לחשוב כך. לתפור זה לא דבר של מה בכך. יש לי ידיים, יש לי ראש, יש לי ניסיון, גם אם נשאר בגבול המשפחה. תפרתי לי, לילדים, לשכנה רונית שטענה שהתפירה שלי טובה מחנויות.
בסוף נרדמתי לפרקים. שלוש וחצי לפנות בוקר, עמית חזר. שמעתי אותו מתנועע בבית, מתקלח, שוכב לצידי. לא החלפנו מילה.
בבוקר הלך מוקדם. זרק יהיה לי שבוע עמוס, אל תחכי לי לארוחת ערב.
דלת. דממה.
עשיתי לי קפה, ישבתי ליד החלון ושתיתי מול גשם אביבי, ריח העצים בחוץ רענן. חשבתי באיפוק מוזר: אולי כשכאב מגיע לשיאו הוא מתקשה, נעשה צלול.
האירוע יום שישי. היה שלישי.
שלושה ימים.
לקחתי את הנייד, שלחתי מסרון לתמר תמר שטרן, הייתה החשבת שלנו שנים, היום במקום אחר, נשארנו חברות מסוג אחר, לצד קפה שקט פה ושם. אישה חכמה, מפוקחת, חמישים, לא מתייפייפת.
תמר, נפגש היום?
ברור. בשלוש, קפה ״ביתי״, בפינת הרחוב?
קבעתי.
ישבנו בקפה הקטן, שתי קומות מהבית. תמר הגיעה בג׳קט אפור, תספורת קצרה, עיניים יודעות. הקשיבה, לא קטע. רק פעם הרימה גבות, כשהגעתי למילים דודה.
אז באמת כך אמר?
בדיוק כך.
ועל הדס את יודעת מזמן?
כבר שנים חושדת. און אישר.
תמר שיחקה בספל.
עדי, אני אומרת לך משהו, אל תיעלבי.
תגידי.
ידעתי. כבר כשהייתי ב׳ליבנה. ראיתי אותם. התלבטתי אם לספר. לא סיפרתי, רציתי לחשוב שזה לא עסקי. היום מתחרטת. סליחה.
שתיקה.
בסדר, תמר, כבר לא חשוב.
מה את הולכת לעשות?
הרמתי מבט אליה.
אני הולכת לאירוע הזה.
בילדים?
עם הילדים.
את יודעת שזה… מסובך?
יודעת.
שהוא יכעס.
בטח.
תמר מחייכת.
אז מה צריך?
חייכתי לראשונה מאז הכל.
שמישהי תסדר לי את השיער.
יום חמישי בערב, גלי יושבת מאחורי ומסרקת בקפדנות. צובעת קלות שיער, מסדרת פיסות סוררות. אמא, את לא פוחדת?
קצת.
אבא יכעס.
כנראה.
ומה תגידי?
כלום. לא אוכל, פשוט אכנס.
גלי אספה את השיער האחרונה. את יפה, אמא. תמיד היית, רק שכחת.
חיבקתי אותה חזק. התפלאה, השיבה לי.
שמלת הקטיפה מחכה על המיטה. לובשת לאט, גלי עוזרת עם הרוכסן, בודקת במראה.
אישה אחרת מביטה בי. לא זרה, פשוט נשכחת. זו שהייתי.
איפור במינון עדין מסקרה, שפתון טרקוטה בהיר פעם אהבתי, עגילי אוניקס של אמא.
און מהמסדרון: מונית כאן.
באה.
תיק קטן, ישן אך איכותי. מעיל. רועדתי בידיים, האטתי נשימות, בכוונה.
בואו, אמרתי.
מלון ארבל ברחוב השוהם הוא לא הכי יוקרתי בת״א, אבל מספיק מכובד תקרות גבוהות, שירות מצוין. הפעם הקודמת שהייתי, לפני שמונה שנים, הייתה בשבת חתן של חברה.
המונית עוצרת, יוצאת, אוויר ליל מאי מתוק, ריח עץ הנוי.
אמא, און לוחש, אנחנו איתך.
יודעת. לקחתי את ידה של גלי.
בלובי כבר אורחים באיחור, רצים במדרגות עם תגי שם. פסעתי ברוגע. פונה אלי פקיד צעיר.
ערב טוב, לכנס של ליבנה בעמ?
כן. אני אשתו של עמית יפה. אלה הילדים שלנו.
פקיד מתבלבל, מסמן קומה שניה, אולם גפן.
באולם בגדים יוקרתיים, קוקטיילים, ריח בשמים, מוסיקה. הכל זר. אנשים מזהים, אולי יודעים על הדס, אבל אותי לא.
רואה את אבא? שואלת גלי.
עוד לא. נמצא אותו.
עמית עמדה בקצה, שוחח עם שני גברים את אחד זיהיתי, שמעון שימרון, שותף ותיק, אדם כבד, שער לבן. עמית תמיד פחד ממנו וקצת העריץ.
הדס, סוף סוף פנים צעירה, גבוהה, שמלה צרה כחולה, שיער מושלם. אצבעותיה נוגעות ביד של עמית ברכות שהכל ברור בה.
הנה אבא, אמרה גלי, קולה רגוע. עם זו בכחול.
התחלתי להתקדם.
פסעתי בנחת, אנשים זזו בצדדים. הסתכלתי רק קדימה. שמתי לב שעמית זיהה אותי שלושה מטרים מראש. פניו התקדרו.
עדי, לחש, מה את עושה פה?
חוגגת עשור לחברה שלך, עניתי בצניעות, זה תאריך חשוב.
שימרון הביט בי עדי יפה? שנים את נראית נפלא.
ערב טוב, שמעון. גם אתה.
הדס התרחקה צד לצד, היד ירדה משרוולו.
גלי, הילדה, צעדה מעט קדימה מביטה ישירות בהדס. עיניים חדות, שכל מבוגר היה משתוקק לא להרגישן.
אבא, אמרה, בקול שקט אך ברור, למה חיבקת אותה הרגע? זו לא אמא.
משהו התרחש בחלל: רוח עברה, מוחשת אך בלתי נראית.
עמית חיוור, גלי, זה עבודה, אני
אבא, אני לא תינוקת. אנחנו יודעים מזמן.
און בצד, עומד מבלי להוציא מילה, מסתכל.
שימרון אוסף את כוסו, עמית, יש לכם קצת עניינים משפחתיים. נדבר אחר כך. פנה בנימוס מרומז ועזב.
הדס ממלמלת אני אלך לבדוק את הקייטרינג, ונעלמה.
אני ועמית נשארים, לבד עם הילדים. הוא המום, המילים הטובות נעלמו.
עדי, את מבינה מה עשית?
הגעתי לעשור של החברה שלך, זה חשוב. לקחתי כוס שמפניה מהמגש הסמוך.
היית יכולה להישאר בבית, כפי שביקשתי.
הייתי יכולה. לא נשארתי.
הבטתי לשם שינוי אליו והבנתי משהו לא כעס, לא עלבון, רק צלילות יפה לפני סוף.
אני אשתה לחיי החברה שלך ואלך. הילדים עייפים.
פניתי אליהם, בואו.
צעדים החוצה דרך מבטי הסובבים חלק מרחמים, חלק מסקרנות, חלק מצקצקים. מותר. לא כואב לי יותר.
בכניסה און אחז ביד.
כל הכבוד, אמא.
פשוט באתי.
זה כל העניין.
בבית קיפלתי את השמלה, תליתי, שטפתי פנים, שכבתי. לראשונה ישנתי ממש, עד תשע.
מה שקרה לאחר מכן החל לאט אבל בטוח כמו הפשרת חורף. שמעתי מתמר ואז מגלי שימרון סירב לחתום איתו על הפרויקט החדש, לא ישר, בעקיפין. אנשים סביב הבינו שעמית מתנהל בלי כיבוד מסגרות, פתאום שאלו שאלות גם בעבודה. לבסוף הדס עזבה בשקט. עמית הסתובב בבית חסר בסיס.
ערב אחד קרא לי.
עדי, צריך לדבר.
תדבר, רק תגיד אתה רוצה לדבר או שאשמיע?
שוב לא הבין ואז קלט, סליחה.
ישבתי מולו, שקטה לגמרי.
הוא לוחש, סלחי לי.
אני שומעת אותך. זה לא סליחה. הוא מבין.
חודש אחר כך אני פותחת בהליכי גירושין, מסודרת, עם עו״ד שתמר מצאה לי. חילקנו את הדירה, הילדים נשארים איתי. על זה לא התנגד.
בתוך כל זה פתחתי מתפרה קטנה שתי רחובות מהבית. שקלתי להקים מאפיה, אך הידיים זוכרות חוט ובד. מנהלת הסטודיו שלי לשעבר, שושנה, צחקה בטלפון: עדי, היית צריכה לעשות את זה כבר מזמן.
התחלה קשה, מעט לקוחות, עבודה קשה, שעות ללא סוף. גלי מצטרפת אחרי הלימודים, יושבת עם שיעורים לצד חוטים, עם עין עיצובית יותר ויותר.
און מתמודד עם עצמו, מבולבל מול אבא שמבקש יחסים חדשים.
״הוא רוצה שאבין אותו,״ הוא מספר לי, ״אבל לא מבין איך אפשר להבין מי שמתבייש באשתו. אמא, את תמיד היית נורמלית.״
הנהנתי. יום אחד הודה: ״עם תמרה שלי מסתבך היא פוחדת שלא אהיה אבא טוב.״
אמרתי: ״זה לא שלך; תן לה זמן.״
המתפרה התרוממה. עוד שנה, הזמנות לשמלות כלה, שכירה חדשה לירון, ידיים זהב ומזג טוב.
תמר מבקרת, שותות תה בין בד לדף. אני אוהבת בך שאת לא כועסת, אמרה.
אני בעצם רק נעלבת, לא כועסת. זה עובר.
גלי בת 17, כבר יודעת שתלמד עיצוב. הביאה לי שרטוטים. זה שלך, אמא, אני אוהבת.
בלי קול דרמה, רק עובדה שקטה.
לפעמים עמית מגיע לקחת את הילדים. פעמים עוד מחזיק בתדמית, פעמים עייף. שמעתי שהוא ירד מתפקיד המנכל והופך למנהל זוטר. לא מתעכבת על זה, יש לי את עולמי.
קיץ, שלוש שנים אחרי, דירה חדשה שאני שוכרת. יושבת במרפסת, מתבוננת בשקיעה. לא אושר הוליוודי; נחת עייפה אך טובה.
הסתיו הגיע, ויום אחד עמית מופיע מחוץ למתפרה. הבחנתי הוא הזדקן, לא מהשנים אלא מהלב. הוא נכנס, אנחנו מתיישבים. מגישה תה.
מה שלומך? שואל.
טוב, עסוקה, עובדת.
שמעתי. את נהדרת.
אני שותקת.
עדי, רציתי לומר טעיתי. לא ראיתי. לא הערכתי. את עשית הכול הבית, הילדים. חשבתי שזה מובן מאליו.
שמעתי אותך.
חשבתי, אולי… לא להתחיל מהתחלה, פשוט לפגוש, לדבר. אני לבד, עדי.
אני מניחה את הספל, מביטה מהחלון, וגומרת בליבי.
עמית, אני לא כועסת, באמת. נשאר צער על השנים, לא עליך. זה כל מה שיש לי לומר.
עדי…
אתה לא בודד. יש לך ילדים. איתם תישאר קשור. אבל אותי אני לא יכולה להיות שם בשביל מה שחיפשת. לא יודעת למה בדיוק. שיחה, הרגל? אני לא שם.
למה?
חיפשתי ניסוח.
כי סוף סוף נהייתי אני. זה לקח לי הכול. לא אחזור אחורה.
הוא שותק, ואז מהנהן.
הילדים
תדאג להם. זה התפקיד שלך עכשיו, לא שלי. און פתוח, אם תבוא באמת.
עמית מתיישר, מסדר את הזקט, עיגול הרגל השגור.
הולמת לך השמלה, הפליט.
היום זה שמלה אחרת, כחולה כהה, עם קולר פשוט תפרתי לבד.
תודה.
הוא יצא, אני שומעת את דלת המתפרה. שקט.
ישבתי עוד רגע. פרחים מיובשים באגרטל, הסקיצות על השולחן, הספלים.
קמתי, שטפתי כוס, חזרתי לשולחן.
לירון הציצה: עדי, הגיעה לקוחה חדשה.
תגידי שתמתין דקה.
סוגרת דף ביומן. רושמת הכל בסדר, עדי. הגעת.
