את לא הולכת עם זה, אמר גיא מבלי להסתובב בכלל. הוא עמד מול המראה במסדרון, סידר עניבה כחולה כהה, משי, כזו שקנה בחודש שעבר בסכום שעליו נועה גילתה במקרה כשחיפשה חשבונית של המקרר. אני רציני.
גיא, זה ערב עשור של החברה שלך. עשר שנים. אני אשתך.
בדיוק. סוף סוף הוא הסתכל עליה, ומבטים כמו זה גרמו לה פעם לקצר נשימה, לא מרוך מהכרה. ראתה את המבט הזה כבר פעם. מזמן. רק בלי שם. את אשתי. לכן אני מבקש שתישארי בבית.
למה?
הוא נשם. לאט, באותה התייסרות מיוחדת שמעידה: “שאלת שאלה מיותרת, אני צריך לבזבז על זה זמן.”
נועה. יהיו שם שותפים עסקיים. אנשים חשובים. אולי כתבים.
ו…?
את… הוא שתק, חיפש מילה. בסוף מצא. את דודה. את מבינה? פשוט דודה. בשמלה הכחולה ההיא שלך עם הכפתורים. הנשים שיבואו לשם, הן נראות אחרת.
נועה עמדה בדלת למטבח, מחזיקה מגבת יומיום דהויה. הסתכלה על הבעל וניסתה להבין מתי זה פתאום נהיה רגיל. מתי משפט כזה כבר לא דרש הבהרה.
מי כן ילך איתך, רחל?
הוא לא זע. זה הכי הפחיד אותה. לא כעס, לא מבוכה. רק מבט רגיל.
רחל העוזרת שלי. היא אחראית על הפקת הערב.
גיא.
נועה, די. אל תתחילי.
רק שאלתי.
לא סתם שאלת. הוריד ג’קט מהקולב, ניער אותו באלגנטיות הקבועה. את רומזת. כמו תמיד. נמאס לי מרמיזות.
נועה הניחה את המגבת בעדינות על מסעד הכורסה. ניסתה שלא יראו שהידיים רועדות.
טוב, אמרה. בסדר, גיא.
מצוינת. שוב הביט במראה, מרוצה מעצמו. הילדים בבית?
עמית אצל חברה. תומר באוניברסיטה, עשרה בערב אמור לחזור.
תגידי לו לא לעשות רעש כשאני חוזר. אחזור מאוחר.
הדלת נסגרה. נועה נשארה במסדרון עם שובל בושם שלו שבימים טובים אהבה, ועכשיו הריח לה יקר ולא שייך.
המשיכה למטבח. שמה מים לקפה במיחם. הסתכלה על האדים וחשבה איך לפני עשרים ושלוש שנה התחתנה עם מישהו שבכלל היה מביט עליה אחרת. אז הוא אהב את הצחוק שלה. אמר שיש לה צחוק כמו פעמון. פעם הייתה נבוכה מזה.
רכנה לכוס וערבבה את הקפה באיטיות. ראתה איך השחור מתפזר במים.
דודה. הוא קרא לה דודה.
היא בסך הכול בת חמישים ושתיים. לא בת מאה. לא שמונים. חמישים ושתיים, ונראית לא רע בכלל. לא דוגמנית שער, בסדר, אבל לא הפיה הדודה שהוא הופך אותה אליה במילה אחת. יש לה שיער טוב, חום כהה, כמעט בלי שיבה כי היא דואגת לעצמה. יש לה ידיים שיכולות הכול: להכין עוגה, לתפור וילון, להרגיע ילד בשלוש לפנות בוקר, ולפתור לגיא את כל החשבונות באותם ימי “עמוד-שדרה” שבהם התבלבל במספרים והבין רק שצריך עזרה.
מי עזר אז? מי ישב איתו לילות ארוכים?
דודה. איזו מילה.
היא לא בכתה. הדמעות היו קרובות לחיצה בחזה אבל לא ירדו. אולי כי זה לא שיח ראשון כזה. הראשון היה שלוש שנים קודם, כשאמר “את יכולה להתלבש קצת יותר טוב”. אז היא נעלבה. אחר כך התרגלה. אחר כך הסכימה. והנה עכשיו היא לבד, והוא בנסיעת עסקים עם רחל, בת עשרים ושמונה, שאין לה לא עוגות בתנור, לא מגבות דהויות, ולא עשרים ושלוש שנה של יחד.
בחוץ השמש שקעה לאט. ערב מאי חמים, ריח יסמין מהגינה. נועה סיימה קפה, שטפה כוס, ניגשה לארון.
בפינה העמוקה, מאחורי המעילים, חיכה שמלה. שמלה קטיפתית, בורדו עמוק, שקנתה פעם ב”מגה בגדים” במבצע, מדדה רגע בבית, וגיא זעף: “בשבילך? קצת מוגזם לגיל שלך. פרובוקטיבי.” קיפלה, שמה בשקית, שכחה על המדף. רצתה לתרום לא העבירה הלאה.
עכשיו הוציאה אותה, ניערה. קטיפה רכה, חמה, חיה. הניחה על עצמה והסתכלה במראה.
לא דודה.
מהמסדרון נשמעו מפתחות. תומר. שמעה אותו חולץ נעליים, זורק ג’קט על כיסא לא על מתלה, ודופס אל המטבח.
אמא, יש משהו לאכול?
קציצות במקרר, תחמם.
מה את עומדת עם שמלה ככה?
נועה הסתובבה. תומר בדלת, גבוה, הלחיים של אבא, העיניים שלה אפורות, עייפות. השנת ראשונה באוניברסיטה שברה אותו, זה היה בבירור הליכה כבדה של מי שסוחב.
מודדת. ענתה.
יפה. נכנס לרעוש עם הסיר. ולאן את מתכוונת ללכת?
נועה שתקה רגע.
לא בטוחה. אולי בכלל לא.
תומר חזר עם צלחת, התיישב, בחן אותה במבט הישר הלא-ילדי שלו.
אבא הלך לאירוע?
כן.
לבד?
לא ענתה מיד. הניחה את השמלה על משענת הכיסא.
תומר.
אמא, אני כבר יודע. אמר בשקט, בלי כעס, כמו עובדה. וגם עמית יודעת. אנחנו מזמן יודעים.
הפעם הדמעות באמת הגיעו לא נחיל, לא בכי סתם גוש בגרון, ורק נשמה כמה שניות, מסתכלת בחוץ כבר לילה.
איך? שאלה לבסוף.
באביב ראיתי אותם יחד. בבית קפה ברחוב דיזנגוף. הוא לא ראה. תומר אכל, לא הרים מבט. חשבתי בהתחלה, אולי עבודה. אבל לא. היה מובן.
למה לא אמרת לי?
מה היית עושה?
שאלה טובה. מה באמת הייתה עושה? מעמידה פנים שלא ראתה. זה מה שעשתה שלוש שנים שכנעה את עצמה שזה לא מה שהיא חושבת, שיש לה יותר מדי דמיון. הפסיכולוגיה של אישה מעל חמישים שמפחדת מהאמת זה סיפור בפני עצמו.
לא יודעת, הודתה.
גם אני לא ידעתי. הסתכל עליה. אמא. את יפה עם השמלה. באמת.
נועה הביטה בבנה. הילד שפעם קריא לו ספר ערב; לו לימדה קשירת שרוכים; ששלחה לבית ספר עם כריך בתיק. תשע עשרה, כבר לא ילד, רואה יותר ממה שרצתה.
תודה, חייכה.
אחרי ארוחת ערב התקשרה לעמית. עמית הגיעה ב-22:00, נזרקה לסלון עם תיק ורוד ועננה של בושם זר.
אמא, מה קרה? עמית בחנה אותה באותה מהירות חדה שיש לבנות חמש עשרה. אבא אמר משהו?
שבו, אמרה נועה. נדבר.
שלושה ישבו במטבח, שתו תה. נועה סיפרה. לא הכל, אבל מספיק. מה אמר גיא. על השמלה. על רחל, ועל הפרצופים של הילדים כנראה קלעה.
עמית הקשיבה, שפתיים נשוכות כיד בבכי.
אבא קרא לך דודה? ווידאה.
כן.
זה… עמית חיפשה מילה. זה לא הוגן.
נכון, הסכימה נועה.
אמא, אולי תלכי לאן שהוא? בכלל?
נועה הביטה בשמלה שתלויה על גב הכיסא.
עוד לא החלטתי.
באותו לילה, שינה לא באה. שכבה בצד שלה במיטה הרחבה. חשבה על מה שהיה. עשרים ושלוש שנה. נעורים שהקריבה לבית הזה, לילדים, לבעל. עזבה עבודה כשהתומר נולד פעם הייתה אחת התופרות המובחרות בסדנת אופנה בתל אביב, הבוסית אסנת העריכה מאוד, כינתה אותה כשרון. אז גיא אמר: “עזבי, אני אפרנס”. והיא האמינה. הוא באמת נתן, ואמרה לעצמה: הנה, חיים טובים.
חיים טובים. הסתכלה על התקרה החשוכה.
מה יודעת היום? לתפור. לבשל. לתחזק בית. להיות שקופה. זה הלך לה הכי טוב.
לא. היא לא רוצה לחשוב ככה. היא יודעת לתפור וזה לא מעט. יש לה ידיים, יש לה ראש, עשרים שנה ניסיון, לא רצוף, לא רשמי, כי תמיד תפרה. לבני הבית, לשכנה ויויאן שתמיד אמרה ש”השמלה של נועה יותר יפה ממדף.”
בוקר הגיע עם טיפות גשם על החלון. ינשוף הפיקוס מול המרפסת מבריק בעלים. נועה מזגה קפה, התיישבה בחלון, חושבת. בשלווה מוזרה, כמעט קור, אולי הכאב הופך בסוף לחוזק.
האירוע יום שישי. היום שלישי.
שלושה ימים.
שלפה נייד, שלחה וואטסאפ לעדי, לשעבר הרואה חשבון של החברה, חברתה כבר שנים. עדי אישה ישרה, ריאלית, בת חמישים, רואה דברים כמו שהם.
“תתפני היום?”
תשובה צצה מיד: “ברור. חולון קפה שלומית בשלוש?”
“סגור.”
הן יושבות בבית קפה קטן בדרום תל אביב. עדי בחולצה אפורה, תספורת קצרה, עיניים חדות. שמה יד על כוס, מקשיבה. רק פעם הרימה גבה בשלב ה”דודה”.
אז ככה הוא אמר, ציינה עדי.
ככה.
ורחל איתו כבר מזמן את יודעת?
חשדתי מזמן. תומר הנהן אתמול.
עדי סובבה את כוס הקפה.
נועה. אני אגיד משהו, אל תעלבי.
דברי.
ידעתי. הביטה לה ישירות. כשהייתי עוד בחברה, לפני שנתיים. ראיתי. לא סיפרתי, חשבתי: לא ענייני, תסתדרו. טעיתי. תסלחי לי.
נועה שתקה רגע.
עבר. אמרה. באמת כבר לא משנה.
מה את מתכננת?
נועה הביטה בעדי.
ללכת לאירוע.
עדי בחנה אותה ואז הנהנה.
עם הילדים?
עם הילדים.
את יודעת שזה יהיה… מביך?
כן.
הוא יתעצבן.
ברור.
טוב. אז מה את צריכה?
חיוך קטן צף לנועה. ראשון ביומיים האחרונים.
מישהי שתעשה לי תסרוקת. לבד לא אצליח.
במוצ״ש עמית סידרה לה את השיער מול המראה שבחדר. לאט, בזהירות, באהבה של רגעים מיוחדים. שיער מלא, באורך הכתפיים, צבוע טיפה לא לכסות שיבה, סתם רענון לטון של החורף.
אמא, לא מפחדת? עמית שאלה.
קצת.
אבא יצעק.
אולי.
מה תגידי?
כלום. נועה מול המראה. פשוט אכנס.
עמית תקעה סיכה אחרונה, חייכה לעצמה מול התוצאה.
את יפה, אמא. את תמיד יפה, פשוט שכחת.
נועה חיבקה אותה. חיבוק אמיתי. עמית הופתעה ואז חיבקה גם היא.
השמלה חיכתה על המיטה. בורדו, קטיפה, רכה. נועה לבשה באיטיות. רוכסן מאחור עמית עזרה. בחנה את עצמה במראה.
השתקפות של מישהי אחרת. לא, של נועה עצמה, זו ששכחה מקודם.
איפור מינימלי. מסקרה, שפתון טרקוטה דהוי שאהבה לפני שנים. עגילי אוניקס מתנה מאמא.
אמא, קרא תומר מהמסדרון, המונית חיכתה.
באה.
לקחה תיק קטן, ישן, אבל איכותי. יצאה למסדרון.
תומר הביט בה: וואו.
וואו, הסכימה עמית שהצטרפה.
נועה לבשה מעיל. עדיין רעד קל בידיים, האטה במכוון.
בואו, הכריזה.
מלון “רימון” החדש ברמת גן לא הטוב ביותר בארץ, אבל בהחלט יוקרתי. גיא בחר אותו כי זה משתלם תדמיתית: אולם ענק, תקרה גבוהה, קייטרינג פנימי. נועה הייתה פה פעם אחת, לפני שמונה שנים, בחתונה של מכר. זכרה רצפת שיש בנLobby ונברשת גדולה במדרגות.
המונית עצרה, נועה יצאה ראשונה. עמדה דקה בכניסה, שאפה ריח יסמין אפרורי, ערב מאי אופייני.
אמא, אמר תומר חרישית, אנחנו איתך.
יודעת. אחזה ביד של עמית. באים.
בלובי כבר עמדו אורחים, ממהרים, עם תגי שם על דש הבגד. נועה פסעה בשקט. ניגש אליהם פקיד צעיר בחליפה.
ערב טוב. לכנס של חברת “עמוד-שדרה”?
כן, ענתה, אני אשתו של גיא ברון. אלה הילדים שלנו.
הפקיד היסס חצי שנייה, ואז הנהן.
אולם “אגם” בקומה שתיים, בבקשה.
אולם “אגם” היה מלא. חליפות, ריח בושם יקר, מוזיקה רכה, אוכל מתפשט על מגשי כסף. נועה עצרה בכניסה, אפשר היה להרגיש מבטים שדותים לעברה. הייתה פה זרה. ידעה. כולם מכירים את גיא ברון, את היומיום שלו, חלק וודאי שמעו גם על רחל. אף אחת מהאורחות לא הכירה אותה.
רואה את אבא? שאלה עמית.
עוד לא. נועה סקרה בשקט. תכף.
גיא היה ליד הקיר הרחוק, שם עמד שולחן עם מגשי מנות. דיבר עם שני גברים בחליפות, את אחד מהם נועה ידעה שושנה לוי, שותפה ותיקה, אישה בכירה, מבט חודר. גיא גם העריך, או אולי פחד ממנה. נועה אף פעם לא ידעה להבדיל.
רחל עמדה לידו.
נועה ראתה אותה ברושם ראשון בלבד. בחורה צעירה, גבוהה, בשמלה כחולה צמודה, שיער מושלם. יפה. נועה קלטה זאת בלי מרירות, כמו שקולטים תחזית מזג האוויר. יפה, עשרים ושמונה. ידה נשענה בנינוחות על זרועו של גיא קלילות כזו שמבהירה הכול.
הנה אבא, ציינה עמית בקול רגוע להפתיע. עם ההיא בכחול.
נועה התחילה ללכת.
היה שקט באולם אנשים הביטו. היא לא עצרה להסתכל מסביב: רק על השולחן, על האיש לצדו.
גיא קלט אותה כבר שלושה מטרים לפניו. פניו השתנו מייד פה נפתח, ואז נסגר, העיניים קפאו.
נועה, הוא לחש, מה את עושה כאן.
באתי לערב עשור של החברה שלך, ענתה באותו שקט, באותה שלווה. עשר שנים. זה חשוב.
שושנה הביטה עליה, אחר כך בגיא, ושוב עליה.
נועה ברון? נשמע גוון חמים ומופתע. מלא זמן. את נראית נהדר.
ערב טוב, שושנה, חייכה אליה. גם את.
רחל התרחקה אלגנטית. ידה נעלמה מזרועו של גיא כברירה אוטומטית.
עמית, שעמדה חצי צד מאחור, עשתה צעד קדימה. בת חמש עשרה, עיניים כהות, גב זקוף. הביטה על רחל באותו מבט ישיר שילדות עושות, שמבוגרים לא סובלים כי הוא כן מדיי.
אבא, אמרה, בלי להגביה קול אבל מספיק ברור שאנשים בסביבה שומעים. למה הרגע חיבקת אותה? היא לא אמא.
המרחב צנח במוזיקה לשנייה. שני הגברים של שושנה שלחו מבט זה לזה. אשת יהלומים מהשולחן הסמוך סובבה ראש.
גיא החוויר. זה ניכר אפילו דרך השיזוף.
עמית, התחיל. זה ענייני עבודה, אסביר…
אבא, אני לא ילדה קטנה, אמרה עמית באותו קול רגוע. אני ותומר יודעים מזמן.
תומר עמד ליד, שותק, ידיים למטה. רק מביט.
שושנה כחכחה בגרון, הניחה כוס.
גיא, אמרה, ובשם הזה היה הכול: איחול ופרידה גם יחד. רואה שיש לכם עניינים משפחתיים. נדבר מאוחר יותר.
היא הנהנה בנימוס ישן, חייכה לנועה, ופנתה הלאה. גם שני שותפי השיח שלה עקבו אחריה.
רחל אמרה בשקט:
אני הולכת לבדוק את הקייטרינג.
ונעלמה.
גיא ונועה, וילדים. הוא הביט בה, מבט שהכירה כעייפות, עכשיו ראתה אחרת. לא כעס ולא מרירות. אובדן. לא ידע מה לעשות.
נועה, אמר, את מבינה מה עשית?
באתי לערב עשור של החברה שלך, חזרה. עשר שנים, זה ערב חגיגי.
הרימה כוס תסס מוכן מהמגש הקרוב. בועות עלו מהקרקעית.
יכולת להישאר בבית, לחש. כמו שביקשתי.
יכלה, הודתה. אבל לא נשארתי.
הביטה בו, והיה רגע של בהירות פתאומית. לא גאווה, לא כעס עצם הידיעה. הסתכלה על האיש בחליפה יוקרתית, עם עניבה יקרה, ואמרה בלב: כמה שנים בוזבזו.
אני ארים כוסית לחברה שלך, אמרה. ואלך. הילדים עייפים.
פנתה אל הילדים.
בואו, אמרה בשקט.
הלכו אל היציאה, מרגישה עשרות מבטים זרים, עוקבים, מצקצקים, אולי גם קצת מעריכים. זה כבר לא פוגע, לא יותר מהכאב שכבר יש.
בכניסה תומר אחז בידה.
עשית את שלך, אמר.
רק באתי, ענתה.
זה העניין, הסכים. זה בדיוק עושה אותך חזקה.
בבית פשטה את השמלה, תלויה בשקט. רחצה פנים, נכנסה למיטה וישנה, לראשונה מזה שבועות, שינה עמוקה, בלי חרדה, עד תשע בבוקר.
מה שקרה אחרי קרה לאט, כמו חמצן שחוזר אחרי מחנק. לא מייד, לא למחרת, אלא בפרקי זמן מצטברים. נועה שמעה רסיסים מעדי, שמעה מרכלנים משותפים, ואפילו מעמית, שקראה במקרה הודעה באייפון של גיא.
שושנה לוי ביטלה חתימה עם החברה על פרויקט בנייה חשוב. לא בברוגז, לא ישירות עשתה את זה כמו אנשים חכמים: פסק זמן, שקט ומתון. לטענתה, יש עוד לשקול. לשושנה משפחה חשובה, מה שראתה בערב ההוא טרף לה את הכבוד לגיא. לא עצם זה שיש לו מאהבת (לאנשים יש מאהבות), אלא שהביא אותה רשמית במקום אשתו זה חוסר כבוד לסדר העולם. שושנה לא סולחת.
אחריה עוד שניים-שלושה. עסקים, כמו מוניטין, בונים שנים, הורסים ברגע. ישיבות דירקטוריון נהפכו קשות. פתאום בדקו כל עסקת משנה.
רחל עזבה את החברה כעבור שלושה שבועות. בשקט, בלי סצנה, פשוט התפטרה. גיא הסתובב כמה ימים עם מבט של מי שרק עכשיו קלט שהוא דורך בסנדלים בחול במדמנה.
יום אחד חזר לבית, התיישב לשולחן. נועה שמה לו צלחת מרק והלכה לסלון. שמעה אותו נאנח.
בערב קרא לה.
נועה. צריך לדבר.
צריך, הסכימה. אבל תגיד: אתה רוצה לדבר או שאקשיב לך?
הוא לא תפס ישר את ההבדל. אחר כך נדלק לו. הוריד מבט.
סליחה, אמר.
נועה ישבה מולו. ידיים על הברכיים, יציבות, לא רועדות. הביטה בו מאוחר מדי. לא כעונש. פשוט כי סליחה דורשת חיים, ומה שחי נעלם ביניהם מזמן. זה התייבש בין השנים למילה “דודה”.
בסדר, אמרה. שומעת אותך.
זה לא היה סליחה. הוא קלט.
את ענייני הגירושים היא פתחה חודש אחרי, בשקט, עם עורכי דין לצדה כי עדי עזרה לה למצוא אחת טובה. חילקו דירה, ילדים נשארו אצלה. גיא לא התווכח, הדבר היחיד עליו לא התווכח.
בזמן ההליכים, נועה פתחה סטודיו קטן לתפירה בשכונה. התלבטה מה תעשה. קונדיטוריה היה יותר פשוט, אבל הידיים שלה זכרו הכי טוב מחט וחוט, זכרו יותר מהכול. אסנת, הבוסית הישנה, כבר בפנסיה, קפצה על הטלפון בהתלהבות: “נועה, היית צריכה לעשות את זה לפני עשר שנים.”
נעים וטיפה עצוב עשר שנים קודם עוד לא הייתה שם.
החודשים הראשונים קשים. הכסף בא קשה, מעט לקוחות. היא תופרת מבוקר עד ליל, חוזרת עייפה עם כתפיים כואבות וגיר מתחת לציפורניים. עמית באה אחרי בית ספר, עושה שיעורים בפינה, אוכלת סנדוויץ’ ושואלת לעיתים על בדים. התגלה לה עין טובה לשילובי צבעים, יושבת, מביעה דעה לא צפויה לבני חמש עשרה. נועה סימנה לעצמה בראש: אולי בעתיד.
תומר עבר טלטלה משלו. גיא ניסה קרא, הציע פגישה. תומר הלך, חזר שותק. ערב אחד אמר:
רוצה שאבין אותו.
ואתה?
לא יודע להבין מי שמתבייש באשתו. הביט בחוץ. אמא, היית תמיד נורמלית. תמיד.
תודה, בן.
רציני.
אני יודעת, רצינות אצלך.
שקט.
יש לי בעיות עם גפן. פתאום אמר. עם החברה. היא מפחדת מהעתיד. פוחדת שאהיה כמו אבא.
זה לא ההעתק שלך, תומר.
אני יודע. היא לא.
שקט. מחפשת מלים.
זמן. רק זמן יגיד. לא מלים.
הנהן לא בטוח. הסיפור הזה עם גפן הגיע לאט, עמוק, נועה דאגה לה, אבל לא התערבה. ילדים צריכים מקום לטעות לבד. לקח לה שנים להבין.
הסטודיו גדל באיטיות אבל יציבות. שנה כמה לקוחות קבועות. שנה וחצי הזמנה ראשונה לשמלת כלה, קשה ויקרה. לקחה עוזרת לינה, לא רחל, מישהי אחרת, מוכשרת, מבינה בדקויות כמו נועה עצמה. עבדו כמעט בלי דיבורים, מבינות ידיים.
עדי עדיין קופצת, יושבות לקפה בין גזירות, מדברות על בריאות, על ילדים, על מה שחשוב באמת. פעם עדי אומרת:
מה שאני אוהבת בך את לא כועסת.
אני כן לפעמים, מודה נועה.
לא. את מרירה. זה שונה. כעס הורס, מרירות עוברת.
דייקה, נועה חשבה, והסכימה.
עמית בגיל שבע עשרה, החליטה ללמוד עיצוב אופנה. לא צעקה, לא דרשה, פשוט הניחה תיק סקיצות לפני אמא. נועה דפדפה, ראתה שם משהו חי, לא מושלם, אבל מבט.
זה שלך, אמרה.
את לא מתנגדת?
ממש לא. זה שלך, את מרגישה יותר טוב ממני.
עמית חייכה חצי חיוך, אבל חד.
אמא, היית פעם אחרת.
אחרת?
פעם תמיד שאלת: “מה אבא יגיד? מה יגידו?” היום לא.
נועה הביטה בה.
מאוחר ללמוד.
לא מאוחר. ארזה הסקיצות. את בסדר.
זה היה הכי טוב ששמעה בשנים האחרונות. לא מחמאה ולא ליטוף. פשוט “את בסדר” ממי שרואה אותך באמת.
גיא ראתה מעט. בא לפעמים לקחת הילדים או להחזיר ציוד. לפעמים נראה עוד חזק, לפעמים פחות. שמעה מעדי שהחברה החליפה הנהלה גיא רק מנהל פרויקטים במבנה, בלוקשר. לא משהו נוצץ. נפילה, כי כן. היא לא התעכבה על זה לה יש דברים משלה.
הקיץ השלישי אחרי הגירושים היה טוב. חמים, ארוך. הסטודיו עבר לחלל גדול יותר, כבר שלושה תופרים. נועה יושבת בערבים במרפסת הקטנה שלה בדירה החדשה, כבר נפרדת מההיא, עוד צעד קשה אך הכרחי, שותה תה ומסתכלת על השקיעה. לא כל ערב לרוב עדיין שקועה בעבודה אבל כשיש רגע לעצמה, הרגישה פשוט טוב. לא “מאושרת” כמו בספרים, סתם טוב. שלווה. עייפות. אבל שלווה.
בסוף סתיו, הוא הופיע.
ראתה אותו דרך הזכוכית בסטודיו, כשהייתה עם קפה וסקיצה. גיא עמד בדלת, מעט מהוסס. נהיה מבוגר. לא סתם חלפו שנים הזדקן כמו גברים שמאבדים ביטחון. כתפיים שמוטות, חליפה טובה אך קצת מיושנת.
היא יצאה אליו בעצמה.
גיא, אמרה. תיכנס.
ישבו בחדר הפגישות הקטן שעיצבה ללקוחות. שולחן, שני כסאות, אגרטל מיובש. מזגה תה, הניחה כוס לפניו.
מה שלומך? שאל.
טוב, ענתה. יש הרבה עבודה. בסדר.
שמעתי. הסתכל עליה. את תותחית.
לא ענתה. רק החזיקה את ספלה בשתי הידיים, כדרכה.
נועה. שתק. רציתי להגיד… חשבתי.
חשבת, חזרה.
טעיתי. בהרבה. מבין את זה עכשיו.
גיא.
תני לי. הרים מבט. את… היית אישה טובה. היית בית. גידלת ילדים. אני לא שמתי לב. או כן, אבל הנחתי שככה זה. טעיתי.
נועה בחנה אותו. על האיש הזה לא צעיר, עייף אולי, הכירה גם את הגיא של הנישואים, גם של “דודה”, גם זה שישב בפנים ריקות אחרי שרחל הלכה. כולם אחד. היא קלטה את זה.
אני שומעת, אמרה.
חשבתי… עצר. לא להתחיל מהתחלה, לא. אבל… לראות אותך. לדבר. אני לבד. ממש לבד.
שקט.
נועה הניחה את הכוס. בעדינות. הביטה בחלון בחוץ שמיים אפורים, עלים רטובים, אופניים על המדרכה. חזרה אליו.
גיא, אמרה. אני לא כועסת. באמת. עבר. חבל לי על השנים, לא עליך על הזמן, שלא היה מסוגל להיות אחר. זה הכול.
נועה,
תן לסיים. רכה, בטוחה. אתה לא לבד. יש לך ילדים. הם איתך. הם, לא הפסקתי להיות אמא שלהם. רגע. אבל אני לא זאת שחיפשת. לא יודעת מה חיפשת. שיחה, הרגל, לא להיות לבד. אבל לא אני.
למה?
חשבה רגע. לא כדי לייסר, אלא למצוא מילים אמיתיות.
בגלל שסוף סוף נהייתי אני. בלי דרמה, עובדה. עלה לי יותר מדי כוח. אני לא הולכת אחורה.
הוא שתק הרבה. הביט בכוס תה שלא שתה. הנהן לבסוף לאט.
הבנתי.
יודעת.
הילדים…
אצלך הילדים. עכשיו תורה שלך, לא שלי. תלך אליהם. תדבר, באמת. תומר עבר תקופה קשה. אבל הוא פתוח, אם תבוא באמת.
גיא קם. סידר ז’קט, הג’סטה הכי מוכרת לה בעולם. שנים צפתה בתנועה הזו.
השמלה יפה לך, אמר פתאום.
הביטה. היום לבשה שמלה אחרת. כחולה כהה, צווארון פשוט. תפרה לבד בחורף.
תודה, אמרה נועה.
הוא הלך. שמעה את דלת הסטודיו נפתחת ונסגרת. אחר כך שקט.
נועה נשארה עוד כמה דקות. בחדר הקטן שקט, קצת קר. אגרטל יבש, ספלים ריקים, סקיצות מונחות בפינה להמשך.
קמה, לקחה את הספל, שפכה, שטפה. חזרה לשולחן, הרימה עיפרון, התכופפה לסקיצה חדשה.
לינה הציצה ושאלה:
נועה, יש לקוחה הבאה.
עוד רגע, לינה, תבקשי להמתין.
לינה הנהנה וסגרה את הדלת.
