היציאה החגיגית של מרגלית בת־ציון
מירב! זה לא חמין, זה בכלל סלט ירקות חסר טעם! יקרה שלי, את עו”ד מדהימה תעסקי בעניינים האלה, עזבי את המטבח למי שיש לה פחות שכל.
מרגלית, אני לא בשלנית! מירב הייתה על סף דמעות מרוב תסכול.
למה לעולם היא לא מצליחה אפילו בבישולים הכי פשוטים? על מאכלים מורכבים היא אפילו לא העזה לחלום. אצלם בבית הכול הוחלט מזמן מראש.
ירדנה מלכת המטבח, מירב חכמה, ועדנה שובניסטית הנועזת, זו שאם תשים מטרה, גם ברזל ייכנע בפניה. לכן בדרך כלל לאירוח המשפחתי ירדנה הייתה מבשלת, מירב ועדנה טיפלו ב”עורף” ניקיון, קניית מצרכים, ארגון הפעלות לילדים, שזה תמיד היה על עדנה. רק לה היה את הכוח לשמור שגם אחרי אירוח בסגנון “משפחת ברק” הענפה, הבית של ירדנה לא יקרוס ויתפקד.
בילדים אצל משפחות ישראליות נוטים להתאהב עד אינסוף, אבל מנסים לחנך בחומרה. התוצאה? כמעט אין. כל שבעת הנכדים של מרגלית בת־ציון, אותם אהבה אהבת נפש, היו דומים לדודה עדנה, זאת שגם הייתה כבר אמא לשניים מהילדים שהשתוללו עכשיו בגינה, ממציאים לעצמם עולם ומלואו.
עדנה ישבה על המדרגות ובררה שזיפים, שמרגלית עמדה להכין מהם קומפוט חדש, ותהתה מתי תוכל להצטרף שוב לשובבות הילדים. רק המבטים הנוקשים של ירדנה עצרו אותה. זו, פרוסה אחרי פרוסה, קצצה עגבניות לסלט, ולחשה לעצמה תלונות קלאסיות:
את בכלל לא אשה, אלא תעלולנית! עדנה, מתי כבר תתבגרי? מירב לפחות מכובדת. אני, נו, גם. ואת? כל חייך תקפצי כמו גדי? תמשיכי לדהור על האופנוע שלך ולהסביר כמה החיים נפלאים? תזכרי, מתישהו יגדלו לך הילדים איך יביטו בך אז? עוד תתחרטי!
די, ירדנה, את מגזימה! מירב, בחשש, הציצה שוב לסיר החמין שבישלה כל הבוקר, והחזירה מיד את המכסה. יודעות, בכל זאת יש במה להתגאות. לא לכל ילד בישראל יש אמא שמפרקת ומרכיבה אופנוע! את יכולה? אני לא! אפילו חמין אני לא מצליחה לעשות כראוי! אסור להתגאות בי?
בטח. בבית המשפט את אלופה, הג’ורה רק במטבח.
בדיוק! זאת אומרת מה?
מה?
שכל אחת צריכה לעשות את מה שהיא הכי טובה בו.
מצוין! פתאום הופיעה על המרפסת מרגלית בת־ציון, כולן פערו עיניים בפליאה, והילדים הקפיאו את תעלוליהם והצטופפו, משתהים לראות את סבתא כמו יצאה מחגיגה הוליוודית.
וואו! התאומים של עדנה שפשפו ידיים בהרמוניה מפחידה, עד שמרגלית נבהלה קלות.
השגת את האפקט, סבתוש!
היא סבה על עקבה, הניחה לכולם להתרשם מהשמלה החדשה ומהנעלים על עקבים דברים ששמרה רק לאירועים “רציניים”. כזה היה היום.
נו בנות, מה דעתכן? ראוי לאישה בגילי להופיע כך לדייט עם בחור שלא ראה אותי כבר ארבעים שנה?
מרגו, את נראית פצצה! הוא יתעלף!
לא צריך התעלפויות, תודה! מרגלית צעדה בגאווה במרפסת וחייכה בתנופה ידיים על המתניים, אף באוויר. בשביל מה לי בעל התעלף? אני רוצה להבין למה הוא זקוק לי אחרי כל כך הרבה שנים. מה יוצא לו מזה?
אולי הוא מחפש סדר בחייו, כמו שרק אישה יודעת לתת? נכדתה של ירדנה, נועה’לה בת החמש־עשרה, התיישבה ליד הדודה ותחבה לפה חצי שזיף. שקט!
הצחוק שהתלקח מהרמיזה שלה הבריח את כל החתולים שהתמרחו על המעקה, וגם הקיא הטוי טראייר האומללה של ירדנה קפצה תחת השולחן, רועדת.
נועה, את תהרוגי אותי! ירדנה ניגבה דמעות וזינקה להביא מגבת, בזמן שמירב ניסתה להרגיע את הכלבית המבוהלת.
מרגו, מה היה ביניכם בכלל? היא סימנה לשאר הילדים ללכת לשחק בפינה השקטה של החצר.
הו, מירב’לה! היה לנו רומן!
את המילה “רומן” מרגלית הוסיפה בפאתוס כזה שגם נועה שניסתה לברוח, נשארה במקום ונשפה עמוק.
נועה’לה, עוד מוקדם בשבילך לחשוב על זה!
באמת? מתי זה כן יהיה הזמן? נועה משכה מידי אמא מגבת, ניגבה שלולית מהרצפה, ינחה חדשה מכאב הלב. אז כמה היית, מרגו, שהתחיל הסיפור שלכם?
שש־עשרה! מרגו צחקה אל ירדנה במבט מלא תום. מה את מעיפה בי עיניים כאלה? אספר לך את האמת הייתי צעירה, חסרת ניסיון וטיפשה ברמות. אני בכלל לא דואגת לנועה’לה שלך היא חכמה ויפה כמו אמא שלה. אבל היא צריכה לדעת שמוקדם מדי אפשר להסתבך כהוגן, או שאת חושבת אחרת?
ספרי כבר, מרגו! עדנה, אחרי שהתפוצצה מצחוק, מחתה דמעות מעיניה. גם ככה אי־אפשר לגרש אותה עכשיו. שתשמע ותלמד.
נועה בהכרת תודה, התמקמה קרוב, עיניה, ירוקות כירק־אצות באגם הסמוך למושב, מביטות בסבתא מרותקת. כל מי שהכיר את משפחת ברק ידע שזה מוזר נועה לא קרובת דם למרגלית. ירדנה, מירב ועדנה אפילו לא היו קרובות דם לאישה שלפניה, שהפכה להן לאם.
מרגלית בת־ציון נכנסה לחייהן זמן קצר אחרי שאמן נפטרה בפתאומיות ממחלה קשה.
ירדנה, בת השמונה בקושי, נאלצה להיות אחות ואמא לשתיים צעירות ממנה. אבא היה כבוי וכבר לא ידע כיצד לחיות. כל עולמו קרס באחת עם לכת האם.
סבתא מצד האב, שהגיעה “לעזור”, לא האריכה ימים:
תסלח לי, חתן, איני יכולה! הגיל והבריאות לא מאפשרים. הבנות רוח סערה. אולי אקח את ירדנה, אבל את השתיים תסתדר אתה.
ירדנה פחדה לאבד הכול: הבית, האחיות הכול. עדנה הפעוטה רק הרימה מברג של אבא וניסתה להכניס לשקע, ויללה. ירדנה כל כך פחדה להיפרד, הצמידה את הקטנה אל גופה ואף הבטיחה להסתתר, כדי שלא ייקחו אותה.
ולשמחתה, אף אחד לא ניסה לחפשה. כעבור עוד מספר חודשים הופיעה מרגלית.
עדנה הקטנה חלתה, ירדנה באה אליו לקבינט, התחננה שיזמין רופאה כי אחותה על סף המוות.
וזה עבד. לראשונה הוזעקה מרגלית המרפאה.
היא עברה את רחובות תל אביב הבלתי מתוקנים, חצתה בתים שקועים בבוץ, שאלה את השכנות “איפה משפחת ברק?”, קיבלה “תחקיר” מלא לגבי המשפחה, ועלתה אל הדירה.
שם, מהר כל כך, הובילה את עדנה לקופת־חולים, גערה באבא המנותק (“תהיה אבא, עם ישראל!”) וסוף סוף ירדנה יכלה לחזור להיות ילדה קטנה אפילו אם רק לזמן מה. תוך זמן קצר שוב שמחה לדעת שהיא תקבל אם חורגת.
הבנות קיבלו זאת שונה. ירדנה היתה מרוצה ניהלה, נידבה אהבה וסדר. מרגלית ישבה איתן, הסבירה: יש לכן אמא אחת, כבוד זה ישאר רק לה, אותי תקראו רק בשם הפרטי.
מירב, לעומתה, התקשתה. הקשר אל האם שנקטע היה כואב מדי. “רק אמא שלי!”, נהגה לשיר בפינה.
יום אחד לא עמדה יותר ירדנה:
מירב, אני לא יודעת מה אעשה איתך! את אגואיסטית! לא תהיה אמא, וגם אני מתגעגעת, אבל אין ברירה! אני לא יכולה להיות לכן אמא.
מרגלית מצאה את שלושתן בוכות. היא אספה אותן אליה, בחיבוק רחב, בין ידיה הגדולות גירשה חשש:
נכון, אין לכן יותר אמא. אבל אני פה. חברה, מגינה עליכן, אף אחד לא יפגע בכן. ברור?
זה היה רגע ראשוני של הבנה חדשה. לימים כולן קלטו היא לא יכלה ללדת בעצמה, אבל קיבלה אותן כאילו היו שלהן.
בשנה לאחר נישואיה לאב המשפחה, הוא נדרס בתאונה פתאומית ומרגלית רצה עד בית הספר, שתיים בבוקר בזוג נעליים דקיקות, רק כדי לספר בעצמה לבנות.
בנות, אבא לא. או יותר נכון, אני נשארת כאן איתכן, לא אעזוב לעולם!
הן נשארו איתה, כי המסמכים לאימוץ תוכננו עוד קודם. מרגלית עזבה את קופת־חולים, עבדה בשני מרכזים פרטיים, השרידה את ארבעת הסוררות שלה.
עדנה רוצה להיות פעלולנית? נשלח אותה לקורסים. צריך למכור את הדירה בת”א? נמכור. העיקר בטיחות הילדה.
ולכל שואלת ענתה: מקצוע מיוחד, כסף יש, עיקר שהילדה מאושרת!
ירדנה הייתה המסודרת בשבילה חיבקה אותה חזק, ליטפה, לחשה לה:
תנשמי, אהובה. אני כאן.
והשנים חלפו. כל בת בחרה דרכה, מרגלית נשארה מגינה.
עד שלפני שלושה ימים צלצל הטלפון. קול ישן ונסער קרא בשמה. היא הפילה ספל תה טרי, קרסה אל הכורסה החמיצה בישיבה, והנכדה מיד רצה לקרוא לירדנה.
עדנה הופיעה גם היא, בקסדת אופנוע, מירב עם מטאטא ביד, כולן בכוננות.
אפשר, בנות… אולי… ללכת לדייט?
הנגלה הזאת פתחה דיון משפחתי שלם.
מה אספר? הוא היה אהבתי הראשונה. אלוף, קול עמוק, שיער מתולתל… רק מלשמוע אותו הייתי מאבדת עשתונות.
אהבת אותו, סבתוש?
עד כאב!
ולמה כאב?
כי לא נענתה אהבתי. סבלתי בשקט. טעיתי, לא פתחתי לב.
היית צריכה להיות יותר כמו טטיאנה מאנחת של פושקין?
קראתי אותו היטב, ובחרתי שלא לגלות את הלב. פחדתי מהעתיד, ממעמקי האכזבה; ידעתי שאין טעם הוא רצה להיות קצין בצוללות ואני חלמתי על רפואה. כל אחת והדרך שלה…
ואז היא נזכרת: אפילו כתב לי פעמיים. בראשון סיפרתי על אהבתי, בשני סתרתי אותה.
מדוע? נועה’לה לוחשת.
כי ידעתי שאין לי מה להעניק ילדים לא אוכל להוליד לעולם. באהבה אמיתית חושבים גם עליו, לא רק על עצמך. זו התובנה. לכן כשהכוונה אמיתית, נותנים לכל אחד את מה שהוא צריך, גם אם זה רק אהבה והבנה.
נועה שתקה, מותחת על גבה אשכול שזיף.
ומאז? שאלה בעדינות, כשראתה שסבתא דומעת. היא קפצה, חיבקה ונישקה את לחייה:
אל תבכי! מספיק! נדאג שתמיד תיראי מלכה!
נכון. מרגלית התרוממה. טוב, הלכתי לנוח, שאהיה רעננה לדייט. יש לי יציאה חגיגית כמו שצריך!
ואז, אחרי כמה שעות, הגיע האיש, נמוך וקצוץ שיער, ודפק על שער האינטרקום בבית הגדול שבהרצליה.
ערב טוב, הגעתי לראות את מרגלית בת־ציון?
ירדנה פתחה בתהייה, אבל אישרה לו להיכנס.
לא עבר רגע מרגלית יצאה לרחבת המרפסת, מעוטרת לחלוטין במלאכת נכדיה: האייליינר של התאומים, הסיכות של הקטנות, שיער כמעט בנוי מגדל, פרחים כמו בקרנבל בירושלים…
אלוהיי! מרגלית! ירדנה נופפה ידיים מהתפעלות וצחוק. האורח, שנשמט עיניו, פרץ יחד איתה בצחוק ושמט את כובעו.
פעם היה לי רעמת תלתלים, היום עבר זמני… מרגלית, איזה כיף להיפגש!
מרגלית, שנשאר לה חצי חיוך, דהרה פנימה לצחוק ולשטוף פנים. אחר כך כל המשפחה התכנסה, ערב של התרגשות על המרפסת, הפרק הראשון של תקופה חדשה נפתח.
אחרי שכל הרעש נרגע, שלוש האחיות הסכימו ביניהן בלי לדבר: טובי הלב לעולם אינם מיותרים, ואם האיש שנשאר למרות הכול, וצחק איתן במקום לברוח אולי באמת מגיעה לו סבתא מרגלית?
ירדנה הניחה ספל תה בידה של מרגלית, חיבקה בלחישה:
אל תפחדי. אנחנו איתך. לכי על זה.
וכך למדה המשפחה: החיים מזמנים התחלות חדשות, ואם עוזרים זה לזה, הכול אפשרי. העיקר להאמין בלב ולא לפחד לנסות, להישען על מי שמוכן להיות שם תמיד.
