יאלה כהן מגלה שהיא בהריון. בעלה דן לוי נשאר לצידה כל תקופת ההיריון, ממלא את כל משאלותיה וחתירותיה. לבסוף מגיע היום, והוא מוביל את יאָלה למרכז הלידה באיכילוב. כשהבת הבריאה, אלינור, נולדת, הוא נושם להרגעת נפש. אחרי שמחה גדולה, הוא חוזר הביתה לישון. למחרת הוא נסע לבקר ביאלה ובבת, אך האחות מודיעה לו:
אין כאן את אשתך.
לא יכול להיות! דן מתפלא.
אולי היא יצאה? חפשו אותה!
לא, היא הלכה, הנה פתק מוסרת האחות ומגישה דף קפל.
דן פותח את הפתק והעין שלו נכה משעמום.
—
מזכיר מחלקת המכירות של חברה בתל אביב, דן, עדיין רווק, רואה את יאָלה הצעירה והיפה בפעם הראשונה, מיד נמשך אליה. היא מתחילה את היום הראשון בעבודה, והוא מתקרב אליה בחיוך חם.
בוקר טוב, קולגה אומר הוא, והמבטים של יאָלה נעצרים עליו.
בוקר טוב משיבה היא בקול רך ומחייכת בחזרה.
תחלצי לתפקיד, אורלי, ראש הצוות, תדריך אותך הוא מוסיף, מצביע על האישה ממול. קראי את תקנון העבודה, ובהצלחה.
הקולגות, רובן נשים, מציצות בחיוך בזמן שדן מתרחק, ולאורלי לחוש, מתפזזת לחייך של וירה.
יאלה מתבוננת סביב, נרכשת כצופה שקטה. היא בת עשרים ושתיים, אך כבר מגיל שבע עשרה חורגת משבצים משפחתיים. היא מצליחה אפילו בפקולטה לשכנע מרצה מבוגר לקשר, אך הוא מבין את המצב ומפסיק לבקר אחרי שמועות מגיעות לבת זוגו.
כמה זמן אחרי, דן מזמין אותה לשבת בקפה אחרי העבודה.
למה לא? אתה המנהל שלי, והקשר עם המנהל צריך להיות טוב מחייכת יאָלה.
היא מחייכת בטוהר, והוא מתפלא שהיא מקבלת את ההזמנה. דן, שלושים שנה בגילו, אף פעם לא נישא, מתאהב מהר. הם מתחילים לצאת יחד, ובסופו של דבר מודיעים לעובדים שהם מזמינים אותם לחתונה.
דן ממלא לכל יאָלה משאלות בלי שאלות. היא מציבה תנאי:
לא מתכננים עדיין ילדים, אני רוצה לחיות לעצמי. כשאדע שאני מוכנה אם אם, אגיד לך. בינתיים, אהובי, ללא חיתולים או שמלות לתינוק.
דן חושב שהזמן יעבור והאישה תבין שמשפחה ללא ילדים אינה שלמה. הזמן חולף, ויאלה מתעקשת לא ללדת, ובכל פעם שהוא מדבר על תינוק, היא מפסקת בחוזקה.
אהובי, כבר הזהרתי אותך, ואתה היסכת, אל תחליף אותי בתינוק. אני עדיין לא מוכנה.
אחרי זמן, דן רואה את יאָלה יוצאת ממקלחת עם מבחן הריון בידה.
יאָלה, את בהריון?!
היא מאשרת בקימה. דן, משמח, מחזיק אותה בזרועות, והיא מתנהלת בדמעות.
לא רוצה ללדת, לא רוצה להיות מלאה. תעשה משהו!
הוא מחזיק אותה, מנשק את לחייה הרטובות מדמעות.
אל תזעופי, זה שמחה. אני אוהב אותך, יאָלה. יהיה לנו ילד!
יאלה מחליטה ללכת לרופא ולסיים את ההריון. דן מגיע בזמן למרפאה, מציל אותה לפני שהיא נכנסת לחדר, ושורר ויוצא איתה החוצה.
בבקשה, יאָלה! אל תפסיקי, תן לתינוק שלנו לבוא לעולם. אני אתמוך בך. מבטיח!
היא מבטיחה שתשנה חיתולים, לא תחליף חיתולים ולא תקום בלילה עבור הילד. הוא נשאר לצידה כל תקופת ההיריון, ממלא כל משאלות וחתירות. לבסוף מביא אותה לבית החולים, והבת הבריאה, אלינור, נולדת.
דן נושם ברגיעה, מרוצה מהתפקיד החדש של אבא. הוא חוזר הביתה לנוח.
למחרת, כשחוזר לבית החולים לבקר ביאלה ובבת, האחות מוסרת לו:
האישה שלך לא כאן, היא ברחה והשאירה את הילד.
לא ייאמן! מתפלא דן. אולי היא הלכה למקום אחר? חפשו אותה!
לא, היא הלכה, הנה פתק מוסרת האחות ומגישה פתק קפל.
דן פותח אותו והלב שלו נוקף. שלוש מילים: «אל תחפשו אותי».
בין אם במשרד ובין אם בבית, יאָלה אינה חוזרת, אינה מגיבה לשיחות, משנה מספר טלפון. רק אחרי חודש וחצי היא מתקשרת לדן:
אספי את החפצים שלי, אריק יגיע ויקח אותם. תגישי תביעה על גירושין, אני לא אחזור.
אין שיחה על אלינור אין צורך באם ובאבא. דן הוא רק אב של אלינור, בינתיים אמא שלה, מרים לוי, גרה קרוב ועוזרת עם הילדה.
—
במקביל, סבא של אלינור, מריה, עובדת במשרדי ממשלה בתל אביב והקפידה על הפרטים.
קול של טלפון מצלצל, סופי (שרה ברק) עונה. זה מבית הספר של בנה, דניאל, בכיתה ב’.
הגעת מייד לבית הספר, בנך גרם לעניין! אומרת המורה, מריבה קלה, ומסגרת השיחה נקטעת.
שרה תופסת תיק, מבקשת רשות מהעבודה ונוסעת לבית הספר.
מה קורה לדניאל? הוא תמיד רגוע, מתבגר ללא בעיות, היא חושבת בריצה.
דניאל נולד למרות תחזיות רופאים. לפני החתונה, בעלו יצחק מודיע לה שלא יכול להיות לו ילדים, מצרף תעודה רפואית. זה היה נישואיו השלישי.
אולי הרופאים טועים, יש אחוזים היא אומרת, מתחתנת עם יצחק מתוך אהבה, מקווה שלאחר שאין לו ילדים יוכלו לאמץ.
במהלך נישואיו הקודמים, יצחק היה נשוי במשך חצי שנה והלך בטענה שאשתו גררה אותו למסיבות. האישה השנייה דרשה בדיקות, אחרי שהן הושלמו היא עזבה. היא רצונה מאוד להיות אם, ולכן הוא פתח את הלב לשרה.
אולם, סופי נושא הריון ושולחת את תעודת ההריון למועצה. היא מודיעה ליצחק:
יש לי שמחה, תראה, אנחנו מצפים לתינוק!
יצחק מקבל את הבשורה במבט קר.
שמחה? למה תצחקי? האם זאת דרך של חטא?
באופן מסוים, זמן עובר, יצחק מתרכך ויום אחד, בערב, אומר:
טוב, המשפחה צריכה תינוק, אפילו אם הוא לא שלי, אבל איני מתכנן לשאת באחריות.
שרה שותקת, איננה משכנעת אותו שהרופאים עלולות לטעות.
הילד נולד, דניאל, ומראה דומה ליצחק, אך הוא אינו מבחין בו. בימים הראשונים, האב מתבונן בשקט, מתחרה במעט, אך לאחר מכן מתחיל לתקוף שוב.
אתה מתעלמת, אולי הגשת את שם הילד על שמי כדי שאשלם קצבאות?
שרה בוכה, מבקשת, מנסה לשכנע. דניאל גדל, רואה את הריבים. יצחק אומר לדניאל:
לך אל אביך, תן לו להאכיל וללבוש אותך.
שרה עושה בדיקה שמאשרת שיצחק הוא אביו של דניאל, אך הוא ממשיך להטיל ספק:
אתה חושב שאאמין? קנית את כולם, אך זה לא יעזור, אני אצלול לדין.
שרה לוקחת את דניאל ונוסעת לביתה של אמה, אך יצחק מגיע, והיא משכירה חדר אחר במרכז תל אביב. אחרי זמן קצר הוא מוצא אותה, והיא מגישה תביעה על גירושין.
היא עוברת לעיר אחרת, רמת גן, שם היא עובדת ותומכת בדניאל.
בזמן זה, טלפון מהבית הספר מצלצל שוב.
דניאל, אתה גרם למחלוקת עם אלינה, תלמידת כיתה! מודיע מרקלה (המורה).
שרה ממהרת לבית הספר, מוצאת את דניאל ואלינה יושבים בחוץ לפני משרד המנהל, והקבוצה של תלמידים סביבם.
אלינה, מצטיינת, נחשבת לדוגמה במפגשי ההורים. דניאל חבלה בפצע על לחיתו, אלינה מביטה בו בצד.
שלום, אומרת היא, ובאותו רגע מגיעה מרקלה.
הנה הגעתם, דניאל גרם לתקרית, דחף את אלינה
אמא, אני לא אשמון, היא התחילה ראשונה.
טאטא, לא אשמון משיב בן-זוגם.
אלינה, אתה חייב להתנצל.
אלינה, גם את.
הילדים עומדים מול זה, מוכנים להמשך ויכוח. מרקלה אומרת:
הורים, תפתרו בעצמכם.
כן משיבים שרה ודן יחד, ומביטים זה בזו בחיוך.
אני דן, אבא של אלינה.
אני שרה, אמא של דניאל.
אלינה, סלחי לי מתנצל דניאל, מביט באלינה בעיניים.
ואני גם מתנצלת משיבה אלינה, לוחצת על ידו.
טוב, זה יפה, קובעים ההורים ותהום צוחקת.
נלך לפיצרייה? מציע דן.
אמא, נלך! משיבה אלינה.
אלינה מביטה ברצינות, מוסיפה:
אל תחשבו שהשקנו, אנחנו באמת נפרדו. נכון, דניאל?
כן, אנחנו מאמינים, תומכת אמא של אלינה.
הילדים שמחים, אוכלים פיצה, הופכים לחברים, והצחוק מתפשט.
הקשר בין דן ושרה מתחזק, והם מזכירים את הפגישה הראשונה שלהם וצרחים איך הילדים נלחמו ובסופו של דבר תועדו.
אין עוד שמחה חסרה.
שרה מצפה לבן נוסף, ודניאל עם אחותו הקטנה, אלינייה, מחפשים שם לאח הצעיר.
יקראו לו בוגדן.
