הילד שתמיד ביקר את אמא שלו. סיפור אמיתי, עם טוויסט ירושלמי קטן.
פעם, בירושלים, היה ילד שקוראים לו נמרוד. אמא שלו, רותם, הייתה כל עולמו. כל יום אחרי בית הספר הם היו יושבים במטבח, שותים תה עם נענע, ומדברים בלי סוף. כשהיה מקבל ציון נמוך, כועסים עליו בבית הספר או שרב עם החבריםנמרוד תמיד היה רץ אל רותם לשפוך את הלב. והיא, בקול רך, עם סבלנות אין-קץ והמון אהבה, ידעה בדיוק מה להגיד ואיך לחבק. כל פעם אחרי שיחה איתה, היה לו קל יותר על הלב. היא הייתה העוגן שלו, במיוחד כשנהיה סלט בלב.
אבל, כמו בספרים הרעים, רותם חלתה. כל יום נהייתה חלשה יותר, ובתוך כמה חודשים הלכה לעולמה. נמרוד ידע שזה יקרה, דיבר עם אמא על הכל, אבל הכאב? אין איך להכין אותך לזה. אבא שלו, שחר, עבד כל היום בשביל לשלם את השכירות והחשבונות, והשאיר את נמרוד לבד עם העצבות והשתיקות בבית.
כמה שבועות אחרי השבעה, שחר החליט לקחת חופש מהעבודה. הגיע מוקדם הביתה, מתרגש שיהיה קצת זמן עם הבן שלושניהם ממש היו צריכים את זה. רק שבבית, נמרוד לא היה. לא בסלון, לא בחדר, אפילו לא בחדר של אמא. שחר התחיל להילחץ וירד לחפש אותו ברחבת הבניין. שם, על ספסל מתנדנד, ישבו כמה שכנות קשישות עם קפה שחור.
שלום לכן, ראיתן אולי את נמרוד? לא מוצא אותו בבית.
שלום שחר! אנחנו רואות אותו כל יום בא מהלימודים, נכנס הביתה ואז יוצא שוב לבד. חוזר רק כשכבר חושך. לא יודעות לאן נעלם.
שחר הודה להן בלחץ. ייסורי מצפון שטפו אותואולי אם היה לוקח יותר חופש, אולי אם היה פחות שקוע בעבודה הלב שלו הלך צפוף ברחובות ירושלים, מפחד שמא נמרוד ידרדר לאיזה חבורה מפוקפקת מגבעה אחרת. ואז, ליד המכולת, מישהי מוכרת חייכה אליו.
שלום, שחר!
שלום תכלת! שמעת על נמרוד? לא מוצא אותו
בטח, שחר. פגשתי אותו אתמול. ישב בסוף הרחוב, לבד, עם דמעות בעיניים. סיפר לי שהוא מאוד מתגעגע לאמא שלו… הוא גם סיפר לי שהוא הולך כל יום לקבר שלה בהר הזיתים, יושב שם, עושה שיעורים. הוא אמר שהבית מרגיש ריק בלי אמא.
שחר שמע, ובגרון עלה גוש. גם לו היה קשה בלי רותם. בלי הרבה לחשוב, הלך ברגל להר הזיתים, עובר בין הקברים, ברוח הירושלמית הקרירה. היו שם שקט ושלווה (ועורבים, כמובן). מרחוק ראה דמות יושבת על ספסל ישן מול קבר, ודאי נמרוד.
בזמן ששחר התקרב, שמע את הבן שלו מדבר בלחש:
קיבלתי היום שבע במדעים, אמא המורה אפילו רשמה לי ביומן. נראה לי שיכולתי יותר, הייתי צריך להקשיב למה שאמרת, לא למהר על המבחנים.
והבנים מהכיתה צחקו עליי, אמא! אמרו שאני ילד כי אני לא משתתף במשחק כדורגל איתם. הם לא מבינים, אמא, אני רק מתגעגע אלייך הלוואי היית פה מגנה עליי.
נמרוד התפרק בבכי, באותו רגע שחר התיישב לידו ושניהם חיבקו זה את זה, בלי מילים. רק דמעות וחיבוק ירושלמי ארוך.
אני יודע, נמרוד, גם אני מתגעגע לרותם זה לא הוגן שהיא לא איתנו, אני גם שואל למה דווקא היא. אבל יש רק אותנו עכשיו, ואנחנו נסתדר ביחד, בסדר?
נמרוד בכה חזק יותר לתוך החולצה של אבא שלו. אחרי שנרגעו שם, בין הקברים והפרחים, הם התחילו להיזכר ביחד ברגעים הטובים עם רותם, ואפילו פרצה פה ושם איזה חיוך נוסטלגי.
מאותו יום, שחר החליט לוותר על שעות נוספות בעבודה, גם אם יישארו להם פחות שקלים בסוף החודש. במקום זה, בילה עם נמרודפעם הולכים יחד להר הזיתים לשים פרח, פעם סיבוב באגמון, לפעמים תיאטרון בצוותא, וקצת גלידה בשוק מחנה יהודה. הקשר ביניהם הלך ונתחזק. הבינו שהם נשארו אחד בשביל השני, ושביחד, קצת פחות בודד לחיות בלי רותם.
בלב בית הקברות, בתוך הרגע הכי חשוף, מצאו נמרוד ואבא שלו את הריפוי של האהבה והזיכרונות. אולי הכאב לא עובר אף פעם, אבל בחיבוק המשותף, הם גילוהאהבה של רותם תשאר איתם לנצח, גשר בלתי נראה בין עולמות, שמחזיק אותם מחוברים, תמיד.
החיים לא שואלים, רק דורשים שנמשיך קדימה, גם בערפל העצב, אבל נותנים לנו גם אפשרות למצוא מחדש את יופי הקשר שלנו, לבנות זיכרונות חדשים. וכך, באותם רגעים קטניםעל ספסל מול קבר או בגליק קטן באמצע היוםהחלו אבא ובן לבנות להם חיים חדשים, עם יותר הבנה וחמלה. כי בסוף, האהבה לא מתה אף פעם, והיא תמיד מוצאת דרך להאיר, במיוחד ברחובות ירושלים.
