Băiatul care își vizita mereu mama
Jurnal, 27 באפריל
היום שוב חשבתי על הימים ההם, כשהייתי רק בן עשר ואמא שלי, תמר, עוד הייתה בחיים. היינו קרובים מאוד כל יום כשהייתי חוזר מבית הספר בפתח תקווה, ישבנו יחד בסלון ודיברנו ללא הפסקה. לפעמים סיפרתי לה על הציון הנמוך שקיבלתי, או על זה שמורֶה העיר לי, או על הריב שהיה לי עם אחד מהחברים. אמא ידעה תמיד בדיוק מה לומר בטון רגוע, בחיוך עדין, מלאת אהבה. היא הייתה מרגיעה אותי, נותנת לי עצות, מחבקת אותי ארוכות עד שהלב שלי נרגע והדאגות התפוגגו.
אבל בחודשים האחרונים שלה, תמר נלחמה במחלה קשה. ראיתי איך כוחה הולך ודועך, ולמרות ששוחחנו בכנות על המוות, לא הצלחתי להיות מוכן לזה באמת. כשהלכה לעולמה, הרגשתי שהעולם התרוקן. אבא שלי, איתן, עבד כל הזמן הוא היה נהג אוטובוס, כל היום מחוץ לבית, בקושי ראיתי אותו. נשארתי לבד, הבית שָקֵט.
כמה שבועות אחרי השבעה, איתן הצליח לקחת כמה ימי חופשה, משהו נדיר שלא היה לו זמן אליו מאז שאמא מתה. הוא היה נרגש לבלות איתי שנינו היינו זקוקים לזה. אבל כשהגיע מוקדם הביתה וחיפש אותי בדירה, לא הייתי שם. הוא חיפש בכל החדרים, ירד למטה, שאל את השכנות שישבו בגינה המשותפת:
“צהריים טובים. ראיתן אולי את יהב? הוא לא בדירה.”
“כן,” ענתה שושנה, “בשבועות האחרונים, הוא חוזר הביתה לרגע אחרי בית הספר ואז נעלם עד הערב. לא יודעת לאן הולך, תמיד לבד.”
אבא ניסה לא להיכנס ללחץ, אבל הרגיש אשמה שלא נמצא איתי, שלא בילה איתי יותר, אבל העבודה דרשה את שלו צריך היה את הכסף. הוא הסתובב ברחובות, הלך בלי מטרה, דואג שאולי אני מסתובב עם חברים לא טובים או נגרר למקום מסוכן.
ליד חנות המכולת שבפינת הרחוב, שמע קול ילדותי:
“שלום, אדון כהן!”
“שלום, איילת. מה שלומך? ראית אולי את יהב? אני לא מוצא אותו בבית.”
איילת הסבירה: “אני יודעת איפה הוא. ראיתי אותו לא מזמן יושב בגינה של בית הספר, לבד, דמעות בעיניים. סיפר לי על אמא שלך, תמר… סיפר לי שהוא הולך כל יום אחרי הלימודים לבקר אותה בבית העלמין ירקון. יושב שמה, עושה שיעורים, ומדבר אליה. אומר שבבית ריק בלי אמא, שהוא בודד…”
ברחתי לכיוון בית העלמין. המרחק לא גדול, עשר דקות הליכה מהבית. הייתה שם שלווה יוצאת דופן, רוח קלה ונעימה בין הדסים. מרחוק, ראיתי את הדמות הקטנה שלי יושבת על ספסל מול הקבר של אמא שלי, מדבר אליה בלחש:
“היום קיבלתי 70 במדעים. הייתי יכול יותר, אבל הייתי עייף. זוכר מה תמיד אמרת לי לא להילחץ, לעשות כל דבר לאט… ושוב הם צחקו עליי, אמא, שאמרתי שלא בא לי לשחק כדורגל, שעדיין עצוב לי. הם לא מבינים כמה כואב לי. הלוואי שהיית כאן, היית מחבקת אותי. אני כל כך מתגעגע…”
ניגשתי אליו, חיבקתי אותו בחוזקה. בכינו יחד. לא נדרשנו למילים הדמעות דיברו.
“אני יודע, יהב. גם לי קשה. גם לי כל כך חסר שהיא איתנו. אבל יש לנו אחד את השני.”
הוא הסתכל עליי במבט מלא כאב: “כולם בכיתה עם האמא שלהם. למה דווקא לי אין? למה היא?”
אחרי ששפך את ליבו והדמעות קצת נרגעו, ישבנו שם ארוכות, שיחזרנו זיכרונות יפים מהתקופה ההיא שהיינו שלמים צחקנו, בכינו, נזכרנו בבדיחות שהיא אהבה.
מאותו יום החלטתי מספיק עם שעות נוספות על חשבון המשפחה. גם ככה לא חסר הרבה כסף אפשר להסתדר עם פחות שקלים, אבל אי אפשר להסתדר ללא הזמן שלנו יחד. מאז אנחנו מבלים הרבה מטיילים, הולכים לאכול פלאפל, תיאטרון, לפעמים אוכלים גלידה ברוטשילד, הרבה פעמים מבקרים יחד את אמא. לאט לאט חזרנו להיות משפחה רק שנינו, אבל מחוזקים.
גיליתי מחדש את הכוח שבלאהוב ולזכור. הכאב לא נעלם, והוא גם כנראה לא ייעלם, אבל למדנו בזמן של כאב, כשאתה מרגיש שאתה נשבר, החיבוק והאהבה יכולים לחבר מחדש את הלבבות.
היום, אני יודע: החיים כופים עלינו להתקדם הלאה גם כשלא פשוט, אבל הם מעניקים לנו גם את האפשרות לבנות מחדש, לגלות בצער גם יופי ואהבה. כל רגע שאתה מבלה עם אהוביך הופך לאוצר. וכשאתה נותן מקום לכאב, אבל בוחר בחיים, באהבה, אתה מגלה שגם האהבה של מי שכבר איננו נשארת איתך, לעד.
