אני ובעלי כבר השלמנו עם העובדה שלא יהיו לנו ילדים, אבל עשר שנים אחרי שהתחתנו, פתאום נכנסתי להיריון.
ולחמותי לא היתה אף סיבה לצחוק עליי מול כל המשפחה, כשאמרה: “כנראה שלא אקבל נכדים מהבן שלי, כי הכלה שלי עקרה.” למרות שלחמותי כבר יש נכדה הבת של בנה הבכור. שנאתי לשמוע את זה, אבל נאלצתי להקשיב, ולא רק פעם אחת.
אני אוהבת את בעלי והוא אוהב אותי הוא המשענת שלי. יחד חזינו אין־ספור ביקורים אצל רופאים, הדאגות של בעלי והדמעות שלי בלילה הכול השתלם בסוף: אני בהריון!
הנכדה של חמותי ילדה שנה שעברה ילדה, ואני ילדתי בן לפני ארבעה חודשים. למרות שהרופאים אמרו שאין לשנינו בעיה רפואית, בעלי ואני עדיין לא מאמינים שה שלח לנו ילד. סבתא שלי, לעומת זאת, מגיבה בצורה לא צפויה מאז שנולדה לה נינה ולי נולד בן.
הבן שחיכתה לו כל כך (בעלִי) לא מעניין אותה בכלל, אבל את הנינה שלה היא לא מפסיקה להעריץ.
כשכולנו מתאספים, מדברים רק על הנינה: איך היא גדלה, מה היא אמרה, כמה שיניים כבר יצאו לה… ולבן שלי, כאילו מאותו הרגע לא עומד באיזשהו ציפיות, אף אחד כבר לא מתייחס.
אני לא מבינה את עמדת חמותי עשר שנים היא נזפה בי והשפילה אותי מול כולם, כי לטענתה, כל הנשים אצלם במשפחה נכנסות להיריון בלי בעיה, וברגע שזה קורה לי היא אפילו לא מחבקת את הנכד של הבן שלה! לעומת זאת, היא מפנקת את הנינה שלה בבגדים יקרים, צעצועים ותכשיטי זהב חדשים, שקניתה לה בשקלים.
