יומן, 3 באפריל 2025
עבדתי במרפאת נופש שבצפון, וצריך היה להגיע אליה ברכבת מתל אביב. המסע היה מתיש, אך המשכורת הייתה משביעה, והלו”ז נוח אפשר היה לשלב עבודה עם טיפול בילדים. בקיץ האוויר היה חם ונעים, אבל בחורף היה מפחיד להגיע לתחנה: חשוך, אנשים מועטים, מחסני תיווך ישנים ובמקום לשים אותי לידם, הרכב נטש אותי בדיוק ליד התחנה. ג’יפ שחור גדול עצר, נפתחה חלונית והופיע גבר עם זקן עבה ושאל:
נוסעים, יפה?
מעולם לא הרגשתי כזו נחמדות כלפי, ובמקרה אחר אולי היה משמח. אבל רגליי בנעליים ישנות כבר לא הרגישו מהקור, אפי מהנחיר נזלו, ונשארו לי רק שבע דקות עד הרכבת. מה שהכי רציתי היה להגיע לבית חם עם חימום. מי יפתח את האש בלי עזר? בעוד חצי שעה אוכל חם ברכבת, ארוץ לשמירת הילדים, אחרי זה אל החנות, ואז אל הביתה כדי להדליק את התנור ולבשל ארוחת ערב. היו לי מלא משאלות, ולכן לא היה לי זמן לשיחה. השבתי:
חכי רגע, איזה יפה אני!
והלכתי על פני השביל המיוסע. הרכב עבר אותי, עצר שוב, יצא ממנו גבר אחר בלי זקן, גבוה ובעל מבנה חזק. הוא תפס אותי בחן והכניס אותי למושב האחורי.
האיש עם הזקן, בחיוך מרוצה, הודיע:
חביבת עיני, אז תבואי לאכול איתי.
באותו רגע הבנתי שהאדם שיכור עד מאד ולא יודע לומר “לא”. תחילת הדמעות נשטפו בעיניי.
תוציאו אותי, בתי מחכה! למה אתם צריכים אותי? אני שלושים ושתיים, אינני יפה ולא יודעת לנהל שיחה. אתם לא רואים את המעיל, שכן שכנה טובה העניקה לי אותו. מתחת למעיל אני לובשת חולצה ישנה ומכנסיים איזה ארוחת ערב?
האחד שהכניס אותי למכונית, ענק, נעמד, לחשב משהו לאוזן של הזקן. הזקן הנהן ואמר:
אין צורך לבכות. אני מחזיר אותך למרפאה, ראית את חולצתך? את מזכירה לי את אמא שלי, והיא תמיד חלמה שיקראו אותה למסעדה. בואי, אל תתנגדי. אולי אני קנה לך שמלה?
אני רוצה לחזור הביתה סיפקתי בצלילה ולפגוש את בתי.
כמה שנים לבתה?
ארבע.
והאב?
הוא נעלם.
הוא נעלם גם לי. האם אקח אותה לאישה אחרת?
לא. אימו של האבא טענה שהילד שלנו אינו “אמיתי”.
איך זה “לא אמיתי”?
אנחנו השתמשנו בטיפיה. הוא הסכים בתחילה, אך אחרי זה היא אמרה שאין לנשמות לילדים כאלה. הוא בחור טוב, אבל הוא רגיש מאוד כך הגנתי על בעלי לשעבר.
הזקן נמשך:
טוב, נלך לראות. תגידי לי איפה הגן שלכם או איך קוראים לזה. וודאי, תני לו לנסוע.
התיישבתי על המושב וחשתי על מה לעשות. ברור שהזקן לא ישחרר אותי בקלות. התקווה הייתה באדם החזק הוא נראה מתעניין בי ברגש.
כאשר הגענו לחברת הורים, המורה, וההורים שהכניסו את הילדים למעילי חורף חמים, כולם נשתקו והביטו בי. הם לא ראו מישהי אחרת במעגל שלהם. בתי, אירית, לא פחדה מזרים זרים היא לא מתבהלת: מיד שאלה אם זה סבא קרח עם הזקן ולא ראתה את אביה. על אביה שאלה את כולם, והייתי רגילה לתשובות. כשנסענו ברכב, אירית התעניינה בגביית ההגה והודיעה שהיא יודעת לנהוג.
הזקן צחק:
ילדה מצחיקה. את אומרת שאת “לא אמיתית”. רוצה גלידה?
רוצה! שמחה אירית.
נסענו לבית קפה שמגיש גלידה, ואז למכולת שבה הזקן קנה סלסלה מלאה במזון חסר תועלת: דג מלוח, פירות יבשים, גבינות בריחה. רציתי עוף ופסטה, אך אי אפשר לחרוג ממי שמקבל.
הם השלימו אותנו עד הבית, והזקן, שהחל להתעורר, ביקש תה. בעוד שהדלקתי את התנור, הוא הסתכל בהפתעה ואז אמר:
חשבתי שהילדות שלי הייתה קשה יש לכם באמת שירותים בחוץ?
באמת, חייכתי.
הזקן כבר לא הפחיד אותי. הבנתי שהוא חביב, רק שיבש. והעוזר שלו, אדם טוב לב, הוסיף סלסלה של חלב, לחם, גבינה רגילה וקוטג’ לילדים. כנראה שלו גם ילדים.
לאחר שהסרתם את האורחים הבלתי רצויים, התקררתי. דמעותיי זרמו הפעם לא בשביל הילדה, אלא זיכרון של היום שבו בעלי לקח את חפציו וחזר לבית אמו, משאיר אותי בהריון מוקדם בבית שחדש. הוא אמר שגם אם הילד “לא אמיתי”, הבית נשאר שלנו.
למחרת, מחוץ למרפאה, עמד אותו ג’יפ שחור. הזקן לא היה שם, רק הנהג איתן.
שבו, אמר אסע אתכם לעיר.
למה? שאלתי במפגת תדהמה האם אני דומה לאמא שלו?
תפסיק, גינה איתן. לי זה לא משנה, חשבתי שאני רק אקח אותך.
טוב, נשמתי. איפה המנהל?
הוא ישן, אל תכעסי, הוא אדם טוב. אתמול היה יום הולדת אמו. אם היא הייתה חיה… הוא לא שותה.
הקמתי ראש. לא היה לי עניין.
הנסיעה הייתה שקטה, איתן לא היה מדבר הרבה. אבל פתאום שאל:
האם הילד באמת נוצר במעבדה?
כן.
מגניב. מה אנשים לא מבינים?
יש לך ילדים?
אין. לא רוצה ילדים, יש לי שלושה קטנים, הם אכלו לי את הראש. אחד יותר טוב.
ברור, השבתי.
אירית שמחה למכונית ושאלת אם נלך שוב לקפיטריית גלידה.
לא, חזרתי בפחד אין לה כסף.
למה שלא? הציע איתן.
זה לא בשבילי, אמרתי בלי רתיעה.
אני מזמין, הוא הוזז.
בדרך חזרה אירית נרדמה. בזמן שניסיתי להוציא אותה מהרכב, איתן לקח אותה מידיו והחזירה לבית.
קלה מאוד, אמר בקול מתוק. וגם לא שווה.
כמה ימים עברו מבלי לראות את איתן, עד שהפגשתי אותו שוב, הפעם עם זקן. הוא הציג את עצמו:
זוהר, הוא אמר. סליחה על הפעם הקודמת, לא היה לי ראש בריא. אשמח להזמין אותך לארוחה במסעדה מתי שנוח לך.
הייתי על סף לסרב, אבל חשבתי: למה לא? יש לי שמלה אחת, רק לא יודעת עם מי אשאיר את בתי.
הצעת איתן:
אני אשגיח עליה.
להשאיר את הילדה עם גבר זר זה מרגיש לא בטוח, אך איתן הרגיש אמין. הצעתי להעביר אותה לחדר משחקים, כך שגם הוא לא יחוש לחץ.
הארוחה הייתה משעשעת. זוהר פרוע, אך יש בו קסם. לא הרגשתי אישה זמן רב. הוא הזמין אותי לתערוכה בשבוע הבא, הסכמתי.
אירית הייתה שמחה בחדר המשחקים ובחברת איתן. הוא הביא סל עם מצרכים, ואני חשבתי שזה יותר מדי, אבל הוא אמר:
זה ממני, זוהר.
החבילות הגיעו כל שלושה ימים, ואני לא יודעת איך להודות או לסרב, כי יש לי שכר הוגן שמספיק ללחם עם חמאה. למרות זאת, התחילו ליפול רמזים שמזכירים קביעות: הוא מזמין אותי למסעדות, למופעים, כמעט כמו דייט. איתן הפך למזכירת הילדים, והכל נראה רגוע.
יום אחד, איתן חשף:
זוהר מתאהב בך, חושב להתחתן. הילד שלו מפחיד אותו, זה ילד זר.
זה פגע בי. הוא מתאהב, והקשר בינינו לא קיים.
אני לא רוצה נישואין, פזזתי.
למה לא? תפסתי ברגע. הוא עשיר, תהיה בטוחה כמו בטחנה.
לא צריך לי העושר
מה אתה צריך?
הצמדתי בכתפיים, נזכרתי בבעלי לשעבר אף אחד לא מתאים.
לא יודעת, אמרתי בכנות.
פתאום איתן קפץ, משוך אלי ונשק. נבהלתי, נשטפתי אחורה, והוא גם נבנה, פקח.
סליחה, לא ידעתי, סליחה
והוא ברח. לא ידעו אם הרגשתי נעים או מבויש. איך אדבר איתו אחרי זה?
מחרת, אירית חלתה בחום גבוה. נאלצתי לקחת את היום חופש במרפאה, והזמין אותי זוהר לביטול הצפייה בתיאטרון.
אולי איתן ישב איתה?
הוא עלול להדביק, חזרתי בחשש.
מה יהי אם? שאל זוהר. נלך, רציתי לראות את המחזה!
לא ידעתי למה הוסכם, אבל לא רציתי לבזבז את הכרטיסים היקרים. ובסוף, בערב, אירית הרגישה יותר טוב.
הוא הגיע ובזבז לי קפה, אך הרגשתי מבוכה בבגדים חדשים שנקנו לי. בתיאטרון לא מצאתי מקום לעצמי, חשבתי רק על בתי. כאשר זוהר התחיל לדבר על חופשת סקי, עצרתי אותו:
קונים לי מצרכים וכרטיסים לתיאטרון, אבל זה יותר מידי. לא אנסע לחופשה על חשבונך.
איזה מצרכים? שאל זוהר בתדהמה.
זה מביא איתו איתן. הוא לבן לב טוב. אבל חופשה? אמא שלי אהבה סקי, אולי מישהו יזמין אותי?
הבנתי פתאום, לקחתי את ידיו של זוהר ואמרתי:
בטח אבא שלך היה גאה בך, הוא ראה כמה אתה טוב. אבל אל תיסחף. תמצא מישהי שאוהבת אותך באמת, ותתמקד בחיים שלך. אני אוהבת את עצמי, כמו אם של אחרים. ואני חושבת שאני אוהבת מישהו אחר
זוהר הדממה, דמעותיו רצות, והוא נודע כי הוא לא מבין נשים. הוא עדיין הוביל אותי הביתה.
אירית נרדמה מחובקת עם הדוב הקטנטן שאיתן קיבל איתן. איתן נשן במושב, ואני ניגשתי אליו ברגליים על קצותן ונשקתי לו קו נשיקה עדינה על השפתיים. הוא התעורר, מבולבל. אירית אמרה:
אתה ברחת מהר מדי אתמול, לא ציפיתי. אני התבאסה, מבינה?
והיא נשקה אותו שוב. הפעם אף אחד לא פחד.
היום נגמר, והלב שלי עדיין מתלבבב בין תקוות, פחדים והזדמנויות חדשות.
