הילד שביקר כל יום את אמא שלו – סיפור מרגש בהשראה מהמציאות הישראלית

הילד שתמיד הלך לבקר את אמו. סיפור מוזר ומשונה כמו חלום, מלא בתמונות נודדות שאין להן התחלה ברורה.
ילד בשם נדב איבד את אמא שלו כשהיה בן עשר. נדב ואמו היו קשורים מאוד. כל יום אחרי שילדי בית הספר התפזרו ברחובות תל אביב, והוא שב הביתה עם ילקוטו, הם היו יושבים יחד על הספה דהויה, נפתחת ומתארכת כמו גל של זיכרונות, ומדברים שעות ארוכות. אם קיבל ציון נמוך, אם המורה גערה בו או רב עם שחר ורועי מהכיתה נדב תמיד שיתף את אמו. היא, בקולה הרך שהזכיר את רשרוש של עלים בפרדסים עוד מהימים ההם, ידעה לתת תשובה מדויקת, עוטפת באהבה וחכמה כאילו הכול נכתב מראש.
לאחר כל שיחה כזו, ליבו של נדב התרכך, והוא היה נמס בתוך חיבוק ענק עד שהצללים בפנים התפזרו וחיוך רחב וקצת משוגע התפשט על פניו. היא הייתה השלווה האבודה שלו, מפת הכוכבים ברגעי הסערה.
אבל במשך הזמן החלה אמו להיחלש, וכוחותיה עזבו אותה כאילו הרוח של יפו השאירה אותה חיוורת ומשונה. מחלתה הארוכה הייתה כמו חלום שבו הטבעתי בים בלתי נגמר. אחרי חודשים ספורים, היא הלכה לעולמה.
נדב ידע, הרי דיברו על זה. ובכל זאת, כשהיא נעלמה, כאילו תפסו אותו בעננה עבה שנפתחת ונעלמת כל פעם מחדש. אביו, אילן, עבד שעות ארוכות במשרד בעיר, במגדל זכוכית שאין בו נשמה, והשאיר את נדב לבדו בדירה, מוקף קירות לבנים ומקרר מרשרש.
עברו שבועות מההלוויה, ימים עמוסים ענני יונים על גגות, עד שאביו הצליח לקחת חופשה ולחזור מוקדם מהעבודה. שמחה מוזרה ריחפה באוויר, כמו קרן אור שהתעצלה להיכנס מבעד לתריסים השבורים. אבל כשפתח את הדלת וקרא לנדב, לא היה קול. לא הייתה תשובה. עבר בין החדרים, בין ציורים על הקירות ורעש הרחוב העמום נדב איננו.
ברחוב שמחוץ לבלוק, ישבו שתי שכנות על ספסל, מדברות על עוגיות ומזג האוויר.
שלום לכן, ראיתן את נדב? אינו בבית, שאל אילן.
שלום, אילן. בימים האחרונים, שמנו לב שהוא חוזר מבית הספר, נמצא מעט בבית ואז יוצא שוב. תמיד לבד, חוזר רק לשקיעת השמש. לא ברור לאן הולך, אבל הוא לבד, ענו הגברות, עיניהן מלטפות את השמיים.
תודה רבה, השיב האב בדאגה. קמצוץ של יסורי מצפון ליווה אותו, על שימים כה רבים היה רחוק, כאשר נדב שקוע בעצבות ואילן עסוק במרדף אחרי שקלים כדי לשמור על הבית צף בים החיים.
הרחובות נעשו ארוכים, כמו בסרט שבו העולם כולו מכוסה גדרות. משהו חזק דחק אותו קדימה אולי נדב הסתבך עם חברים מסוכנים, אולי הדרך נפתלת מדי. בראשו מערבולות, ורגליו נושאות אותו למכולת שבפינת הרחוב. לפתע פנתה ילדה:
שלום, מר כהן!
שלום, דקלה! מה שלומך? ראית במקרה את נדב? הוא איננו בבית, אינני יודע היכן יכול להיות.
כן, אדוני, ענתה דקלה, עיניה נוצצות, אני יודעת. בפעם האחרונה ראיתי אותו בבית הספר, יושב בצד המגרש, מדבר לעצמו בקול שקט, עיניו דומעות. סיפר לי על אמא שלו. מאז היא נעלמהכל יום נדב הולך אליה. לא לקבר רגיל אלא לפינה משונה בבית העלמין הישן בנווה צדק, שם הוא יושב על ספסל, עושה שיעורים ומדבר איתה.
הבית כל כך ריק בלעדיה, הוא אמר לי, אני לבד.
אני מוכרחה ללכת עכשיו, אמא שלי מחכה. להתראות!
אילן שמע את דברי הילדה, ודמעות זלגו מעיניו כמו גשם חורפי בכיכר רבין. גם הוא מתקשה, אפילו אם איננו יודע להראות.
בשקט פנה לבית העלמין, רק עשר דקות ירחפות במדרכות הצרות.
בין הקברים המכוסים בבוגנוויליה וגשם סתווי קל, נדב יושב כפוף על הספסל שליד האבן שעליה חרוט שמה של אמא. הרוח משחקת בעלים מסביבו. בשקט של חלום, נדב לוחש:
קיבלתי שבע היום, בפיזיקה. רשמו לי ביומן. אני יודע שהיית אומרת ‘אל תמהר, תשקיע יותר’. חבר’ה מהשכבה צחקו עלי, אמא, אמרו שאני מתנהג כתינוק כי לא רציתי להצטרף אליהם בכדורגל. אם היית פה, לא הייתי בוכה לידם. כשהיית מחבקת אותי, הרגשתי שהכול אפשרי. אמא, כמה את חסרה לי
דמעות ירדו ונטבלו בעשב.
אילן התקרב. נדב הרים את עיניו. לא מילים נאמרו, שניהם התחבקו ואפשרו לבכי לשטוף אותם.
אני יודע, נדב, לחש האב, הלב שלך מלא געגועים. העולם לא הוגן, היא עזבה כל כך מהר.
אני לבד, אבא. למה דווקא היא? כל הילדים בכיתה יש להם אמא. אני לא. למה, אבא? היא הייתה כל כך טובה, שוב הדמעות, מתפרצות, ואף החיבוק לא עוצר אותן.
זמן עבר, ושניהם ישבו יחד על הספסל, מחפשים פיסות זכרונות כמו שיש שמתחמם בשמש. נזכרו יחד בצחוקים, ברגעי תום, ציירו פרצופים באוויר והעולם נהיה מעט קל.
מאותו יום, אילן מחליט פחות שעות במשרד, פחות שקלים, יותר רגעים עם נדב. לפעמים באים יחד לבית העלמין ומניחים פרח, לפעמים הולכים לטייל ברחובות הנמל, מלקקים גלידת פיסטוק או יושבים בתיאטרון בובות. ידיהם מצאו זו את זו, בשקט חדש של יחד.
בתוך השקט המשונה של בית העלמין, במקום שבו העיר והזמן הפסיקו, שניים גילו מחדש את הרכות, את הכוח של אהבה והבינו: הכאב לעולם לא ייעלם, אבל בזכרונות הצבעוניים שומרים מקום לאמא, והאהבה נשארת, מזהרת כמו אור כבוי שעדיין מהבהב כששאר העולם ישן.
בדרך חלומית, תל אביב פתחה להם שביל חדש, וביחד, בין העצים והבתים, למדו לחבק את הרגעים, לאסוף תקווה. זו הייתה התחלה של חיים אחרים, שבהם הזיכרונות לא נפסקים לעולם.
הסיפור של נדב ואילן לוחש לנו שגם במערבול של אובדן, מתגנבת תמיד, איכשהו, קרן אור של אהבה, שאינה מתה אף פעם.