הילד התעורר משמע קול גניחת אמו

הילד מתעורר לקול אנחת אמו
הילד מתעורר מהאנחה של אמו.
ניגש אל מיטתה:
אמא, כואב לך?
נתנאל, תביא לי מים!
מיד, הוא רץ אל המטבח.
תוך דקה חוזר עם כוס מלאה:
הנה, אמא, תשתי!
נשמעת דפיקה בדלת
בוא ותפתח, בני!
כנראה סבתא אסתר הגיעה.
הנכנסה היא השכנה, אסתר, אוחזת בכוס גדולה.
רות, מה שלומך?
נגעה בראשה.
יש לך חום גבוה.
הבאתי לך חלב חם עם חמאה.
כבר לקחתי תרופה.
את צריכה בית חולים.
טיפול טוב.
צריך לאכול כמו שצריך, והקירור ריק אצלך.
אסתר, כבר בזבזתי את כל הכסף על התרופות, בעיניה של החולה נוצצות דמעות.
ושום דבר לא עוזר.
לכי לבית חולים, רות.
על מי אשאיר את נתנאל?
על מי תשאירי אותו אם תלכי רח”ל?
את אפילו לא בת שלושים, אין לך בעל או כסף, אסתר ליטפה את החולה.
די, אל תבכי!
אסתר, מה לעשות?
זהו, אני מתקשרת לרופא, השכנה הוציאה טלפון.
התקשרה, ביררה הכול.
אמרו: היום יבוא הרופא.
אני הולכת.
כשיגיעו, תבואי אליי עם נתנאל.
אסתר יוצאת מהמסדרון, והילד הולך אחריה:
אסתר, אמא שלי לא תמות?
לא יודעת.
צריך לבקש מה’, אולי הוא יעזור.
אבל אמא שלך בכלל לא מאמינה.
וה’, הוא עוזר?
הניצוץ בתקווה בעיני הילד.
צריך ללכת לבית כנסת, להדליק נר ולבקש, ואז הוא יוכל לעזור.
אני הולכת.
***
נתנאל חוזר לאמו מהורהר:
נתנאל, אולי אתה רעב, ואין לנו כלום.
תביא שני כוסות.
כשמביא, אמא מחלקת חלב לשתי כוסות:
תשתה!
שתה, אבל הרעב רק התחזק.
רות הבינה מיד.
בקושי קמה, לקחה מהשולחן את הארנק:
הנה חמישים שקל, תלך תקנה שתי בורקסים ואכול בדרך, ואני אנסה להכין משהו.
לך!
לוותה אותו עד הדלת, וביד החלשה הולכת למטבח.
במקרר שימורי דגים זולים, מעט מרגרינה, על אדן החלון שתי תפוחי אדמה ובצל.
צריך לבשל מרק…
ראשה מסתחרר והיא נשענת בכבדות על הכיסא:
«מה קורה לי?
אין לי כוח בכלל.
כבר כמעט חצי מהחופש עבר.
הכסף נגמר.
אם לא אחזור לעבודה איך אכין את נתנאל לכיתה א’?
אין משפחה, אין מי שיעזור.
והמחלה הזו.
הייתי צריכה ללכת ישר לקופת חולים.
אם אשאר באשפוז, איך נתנאל יישאר לבדו?»
היא מתאמצת וקולפת תפוחי אדמה.
***
הרעב חזק, אבל מחשבות הילד מתמקדות במשהו אחר:
«אתמול אמא לא קמה מהמיטה.
מה יהיה אם באמת תמות?
אסתר אמרה שצריך לבקש עזרה מה’,» הוא עוצר ומסתובב לבית הכנסת.
***
«עבר כבר חצי שנה מאז חזרתי מהמלחמה.
ניצלתי בפלא.
טוב לפחות שאני הולך בעצמי, אפילו עם מקל.
כבר לא שם לב לצלקות על הגוף.
על הפנים?
כבר לא אכפת לי, אף אחת לא תתחתן איתי כך חושב איתן בדרך לבית הכנסת.
צריך להדליק נר לילדים מהיחידה שנפלו, היום שנה מאז שנהרגו, ואני…
ניצלתי בפלא».
לפני עשרים שנה התגייס.
עכשיו אזרח, אבל איך קשה להרגיש שאין מי שזקוק לך.
הפנסיה מספיקה, חשבון הבנק מלא עוד ועוד, אבל למה הכול לבד?
מחוץ לבית הכנסת עומדים נזקקים.
איתן שולף כמה שטרות של מאה שקל, נותן להם ומבקש:
תתפללו עבור חבריי שנהרגו, דניאל ואסף!
נכנס פנימה, קונה נרות, מדליק ומתפלל בתפילה שלמד מהרב:
זכור, ה’ אלוקינו…
מצטלב, אומר את המילים, מדמיין את חבריו כאילו חיים.
כשהסתיימה התפילה, עומד וזוכר את חייו הקשים.
הילד, קטן ורזה, עומד ליד נר הזול.
מביט סביב, לא יודע מה לעשות.
אשה מבוגרת ניגשת אליו:
בוא, אני אעזור לך!
מדליקה לו את הנר, מניחה.
כך תצטלב!
הצביעה איך עושים זאת.
ותספר לה’ למה באת.
נתנאל שותק זמן רב מול התמונה, ואז אומר:
תעזור לי, ה’ הטוב!
אמא חולה.
חוץ ממנה אין לי אף אחד.
תעשה שהיא תבריא.
אין לה כסף לתרופות, ואני עוד מעט עולה לכיתה א’, אפילו תיק אין לי…
איתן, קפוא, מביט בילד.
כל הצרות שלו ניראות פתאום קטנות וחסרות חשיבות.
רצה לזעוק:
«אנשים, איך אף אחד לא עזר לילד הזה, לאמא שלו לתרופות, לו לתיק».
והילד מסתכל על התמונה, מצפה לנס.
ילד, בוא איתי!
אמר איתן בהחלטיות.
לאן?
הילד מפוחד מהמקל והפנים.
נברר מה התרופות שאמא שלך צריכה, ונלך לבית המרקחת.
באמת?
ה’ שמע את הבקשה שלך.
באמת?
הילד מסתכל בעיניים בורקות.
בוא!
גבר מחייך.
איך קוראים לך?
נתנאל.
תקרא לי איתן.
***
מהדירה עולות קולות האם והשכנה:
אסתר, היא רשמה לי מלא, אמרה התרופות יקרות.
מאיפה אשיג כסף?
נשאר לי רק חמש מאות שקל.
הילד פותח את הדלת בהחלטיות.
הקולות שותקים.
השכנה מציצה מהחדר ונלחצת ממראה הגבר הזר.
רות, תראי!
רות גם מביטה ונעצרת באימה.
אמא, אילו תרופות את צריכה?
איתן ואני נלך ונקנה מהבית מרקחת.
מי אתה?
שואלת רות המופתעת.
הכול יהיה בסדר, מחייך הגבר.
תן את המרשמים!
אבל יש לי רק חמש מאות שקל.
איתן ואני נמצא דרך, הגבר מניח יד על כתף הילד.
אמא, תני את המרשמים!
רות נותנת.
מרגישה שלגבר עם הפנים הקשות לב טוב.
רות, מה את עושה?
השכנה מתעוררת כשגבר וילד יוצאים.
את בכלל לא מכירה אותו!
אסתר, נראה לי שהוא איש טוב!
בסדר, אני הולכת!
***
רות יושבת וממתינה לילד שנעלם עם הגבר.
היא שוכחת מהמחלה.
והנה הדלת נפתחת, בנה קופץ פנימה, פניו זורחות:
אמא, קנינו לך תרופה ודברים טעימים לתה!
בדלת עומד הגבר, מחייך גם הוא, וכעת נראה פחות מפחיד.
תודה רבה!
האשה מעט קדה.
כנסו, כנסו!
הגבר מתאמץ להוריד נעליים, בכבדות אך מצליח, והוא ניכר שהוא מתרגש.
נכנס למטבח.
תתיישב!
אומרת רות.
הוא יושב, מסתובב, לא יודע איפה לשים את המקל.
אני אשים, ממקמת אותו כך שיוכל להגיע.
סליחה, אין לי ממש מה להגיש.
אמא, איתן ואני קנינו הכול, הילד פורק על השולחן את המצרכים.
אוי, למה קניתם כל כך!
רות נאנחת, ומחשבת חצי מהמוצרים כמתוקים מיותרים.
רואה שקית עם תה איכותי.
תכף אעשה תה.
ניגשת לחלוט תה, מרגישה שהמחלה נסוגה, אולי רק לא רוצה להיראות חולה מול הגבר.
כאילו קרא מחשבותיה, איתן שואל:
רות, לא קשה לך, את נראית חיוורת?
זה בסדר…
אני את התרופה אשתה.
תודה!
***
הם שותים תה ריחני עם מתוקים, מביטים בילד שמדבר בהתלהבות.
לעיתים מביטים זה בזה.
ברור לכולם שהם נהנים לשבת שלושתם יחד.
אבל הכול טוב נגמר.
תודה רבה!
איתן קם עם מקלו.
אני הולך.
את צריכה להבריא.
תודה עצומה!
רות גם קמה.
אין לי איך להודות לך.
הוא הולך למבואה, האם והילד אחריו.
איתן, תחזור שוב?
בטח!
כשהאמא שלך תבריא, נלך כולנו לקנות לך תיק לבית ספר.
***
הגבר עוזב.
רות מפנה את השולחן, שוטפת כלים.
בני, תצפה בטלוויזיה, אני אשכב קצת.
היא נחה ושוקעת בשינה חזקה.
***
שבועיים חולפים.
המחלה עברה, התרופות עזרו.
בימים האחרונים רות אפילו עובדת; חודש אוגוסט התחיל, עם המשכורת צריך להכין את הילד לבית ספר.
בשבת הם קמים כרגיל, אוכלים.
נתנאל, תתארגן!
נלך לחנות לבדוק מה צריך לבית ספר.
קיבלת כסף?
עוד לא, עוד שבוע ייכנס.
לקחתי הלוואה של אלף שקל, ובדרך נקנה אוכל.
הם מתארגנים ואז נשמעת קריאת אינטרקום.
מי זה?
שואלת רות.
רות, זה איתן…
הוא רוצה לומר עוד משהו, אבל האצבע כבר לוחצת על כפתור פתיחת הדלת.
אמא, מי הגיע?
הילד יוצא מהחדר.
איתן!
רות לא מסתירה את השמחה.
איזה כיף!
הוא נכנס, עם מקל, אבל…
נראה אחרת.
מכנסיים יפים, חולצה מגונדרת, תספורת חדשה.
חיכיתי לך, איתן, הילד רץ אליו.
הבטחתי, נכון?
עיניו נוצצות.
שלום, רות!
שלום, איתן!
המעבר ל”אתה” מפתיע ושמח את שניהם.
את מוכנה?
בואו!
לאן?
רות עוד המומה.
נתנאל עולה לכיתה א’.
איתן, אבל אני…
הבטחתי לנתנאל, צריך לקיים.
***
רות תמיד בוחרת את הכי זול בחנות, כי אין לה כסף, אין משפחה, אין בעל.
חוץ מהבחור מהקולג’ שנעלם.
והנה גבר לצידה, מתלהב מהילד.
קונה לו הכול לבית ספר, בלי לספור, רק שואל את דעתה.
עמוסים, חוזרים במונית הביתה.
רות רצה למטבח.
רות, עוצר אותה איתן.
בואי נצא יחד לטיול, נאכל בחוץ.
אמא, בואי!
הילד קורא לה.
***
אותו לילה רות מתקשה להירדם.
התמונות של היום עוברות שוב ושוב, עיני איתן מלאות אהבה.
הלב והראש מתווכחים:
«הוא לא יפה, הוא צולע,» אומר השכל.
«הוא טוב, מביט בי באהבה,» עונה הלב.
«הוא הרבה יותר מבוגר ממך.»
«אז מה?
הוא כמו אבא לנתנאל.»
«תוכלי למצוא צעיר ויפה.»
«לא רוצה.
רק טוב ואמין.
כבר היה לי יפה.»
«אבל חלמת על אחר.»
«היום אני רוצה אותו!»
«העדפותיך משתנות מהר?»
«פגשתי אותו…
אני אוהבת!»
***
החופה מתקיימת באותו בית הכנסת בו איתן ונתנאל נפגשו לפני שלושה חודשים.
איתן וּרות עומדים מול ארון הקודש, מקל כבר אינו בידיו, ונתנאל בוהה בתמונה של אותו הקדוש שדיבר עמו.
ולבסוף אומר בלב:
תודה לך, ה’ הטוב!