הילדים שלי מסודרים, יש לי כמה שקלים בצד, ובעזרת השם אתחיל לקבל פנסיה.
עברו כמה חודשים מאז שללוויה של השכן שלי, מיכאל. הכרנו קרוב לעשרים שנה, שכנים באותו רחוב בירושלים. לא היינו רק מכרים מהשכונה, היינו ממש חברים של משפחה הילדים גדלו יחד, מיכאל ורחל גידלו חמישה ילדים. ההורים שלהם קנו להם דירות, עבדו קשה מאוד ובייחוד מיכאל, שהיה מוכר בעיר כחשמלאי מומחה. היה לו רישום של לקוחות מלא שבועות מראש, ובעל תחנת השירות המודרנית שלו התפלל כל פעם שיגיע לעבודה, כי מיכאל היה מסוגל לזהות מכל צליל של מנוע מה התקלקל. ממש אמן בתחומו.
לפני שנפטר, אחרי החתונה של הבת הצעירה, מיכאל התחיל לנסוע באופניים חשמליות בזמן הפנוי שלו והמראה האנרגטי שלו הלך ונחלף בצעדים שקטים של קשיש. והוא רק חגג אביב האחרון את יום הולדתו ה-59… הוא לקח חופשה מהעבודה, והתלונן שהבוס לא נותן לו להעלם, מבקש שיחזור תוך שבוע-עשרה ימים, שלא יפסיד לקוחות, אבל למיכאל כבר לא היה חשק. יום לפני שיצא מהעבודה, הלך לדבר עם המנהלים שלו וביקש שייתנו לו לעזוב בשקט, והבטיח שיעזור מדי פעם, אם ממש יתקעו.
מסיבה כלשהי הוא לא סיפר כלום לרחל, וכשבבוקר הייתה צריכה להכין לו ארוחת בוקר לקראת העבודה, הוא המשיך לנמנם. רחל נכנסה מהמטבח, כעסה עליו:
אתה עוד ישן? בשביל מי הכנתי ארוחת בוקר? זה יהיה קר!
אני אוכל קר, אני לא הולך לעבודה היום…
מה לא תלך? כולם סומכים עליך!
אני לא הולך. אתמול התפטרתי…
תפסיק עם השטויות, קום.
רחל משכה מעליו את השמיכה בחיוך, אבל הוא לא קם, רק התגלגל שוב והתכסה.
אני עייף, רחל, נגמר לי הזמן… כמו המנוע אחרי שלושה תיקונים… הילדים מסודרים, יש לי קצת בצד, אני אקבל פנסיה…
איזו פנסיה, הילדים עובדים, כולם משפצים, צריכים להרחיב, להחליף רהיטים, אסף רוצה לקנות רכב, מי יעזור להם?
שיתמודדו בעצמם, ברוך השם, לא התלוננו מעולם על העזרה שנתנו להם…
רחל הגיעה אליי כשהיא נסערת וסיפרה לי על השיחה בבוקר. היא ביקשה לדעת מה דעתי, ואני שיתפתי אותה במה שראיתי:
באמת שהוא נראה עייף, ואם הוא אומר בעצמו אז אל תכריחי אותו לעבוד, תני לו להירגע קצת, לא להיות כל היום מתחת לרכבים ולסובב ברגים, רק לפני כמה ימים חשבתי שאני לא מזהה אותו הולך כפוף, גורר רגליים כמו זקן, התקרב אליי, הופתעתי שזה מיכאל! והוא אמר לי: אני עייף…
רחל לא קיבלה את הדברים שלי:
הוא סתם התפנק, זה כל העייפות! אני אקרא לכל הילדים, שיבואו ויגידו לו כמה העבודה חשובה!
רחל, תחשבי כמה הבן הבכור? 45, לא? הוא יהיה גם סבא בקרוב, ובכל זאת את רוצה להמשיך לעזור להם? תני לילדים שלך לעזור לך, הזקנה כבר דופקת בדלת.
היא נעלבה ויצאה.
שבוע אחר כך התאספו אצל מיכאל ורחל כל הבנים והבנות. הם ישבו סביב שולחן גדול, מלאים שמחה, אבל באוויר ריחף לחץ וספק. כולם הבינו שיש סיבה אמיתית למפגש הזה, ולא “חגיגה”.
רחל פתחה את המפגש:
אבא שלכם מתכנן לצאת לפנסיה, בואו נדבר על זה מעכשיו תצטרכו להסתדר בעצמכם…
מיכאל התערב:
למה להתרגש? תראו איזה ילדים יש לנו חמישה, כולם עובדים, לא מצליחים לפרנס שני אנשים, אנחנו גידלנו חמישה, לא רק האכלנו, אלא גם הענקנו להם בית, אף אחד לא חסר. אני לא מתלונן, רק מזכיר מה היה לנו, זה ברור שהורים צריכים לעזור, אבל הגענו לכך שגם אנחנו צריכים תמיכה, קשה לי לעבוד, כבר מפחד ליפול מההרמה בתחנה…
חלפה דקה, והילדים התחילו לענות. הבכור, יונתן, דיבר ראשון, ולא שאל איך אבא מרגיש אלא מנה דאגות ובעיות שלו: לא נוכל לעזור עכשיו, אולי בעתיד…
כל שאר הילדים דיברו באותו כיוון. חלק דורשים דירה חדשה, אחרים חולמים על מכונית, כולם ציפו מההורים שימשיכו לגבות ולעזור, מבלי לחשוב מהיכן הגיעו הכספים.
בסוף מיכאל קם מהשולחן ואמר בעצב:
טוב, אתם רוצים שאמשיך לעבוד, אמשיך עד שלא אוכל יותר…
ביום למחרת רחל שוב הגיעה אליי, ואמרה:
הנה, הילדים באו, שוחחו עם אבא והלכו לעסקיהם, ואני? גם אני עייפה, מה עכשיו?
מיכאל עבד בתחנה שלושה ימים. באותו שבוע לקחו אותו משם באמבולנס. הלב עייף מדי, ולא היה מה לעשות. כל הילדים שוב התאספו, הפעם ללויה ולארוחה של אחרי. ברור שגם אני הייתי שם, וכולם דיברו על כמה טוב היה, איזה אבא וסבא נפלא. רציתי לשאול בלב: אז למה לא דאגתם לו כשהיה זקוק לכם?
וזו הסיפור העצובה של השכנה שלנו. רחל גרה עכשיו לבד, חוסכת בכל שקל, כי הילדים עצמם עדיין במסע של פתרון הבעיות שלהם…
