הילדים שהובלתי עלו לי על הראש, כבר שמו לי קבר במרכז הקבורה. אבל יש משהו שהם לא יודעים סוד שעלול להציק להם.
הייתי בן ארבעים וחמש כשנישאתי. האישה שמצאתי, שלמה, הייתה אלמנית עם שלושה ילדים. נישואיה הקודמים הסתיימו בנפילתה הכלכלית, נותרה רק עם הילדים ושני מזוודות ישנות. ברשותי היה בית בקניון רמת אביב, שנקנה משכורותיי והחיסכון של עשרות שנים. לא היססתי לרגע: הביאו את הילדים, תתגוררו כאן, נהיה משפחה.
התחלה הייתה מסובכת. שלושה ילדים לכל אחד קוּחַ, הרגלים ופחדים משלו. הגדול, איתן, תמיד מתווכח; האמצעית, תמר, מתפרקת על שום דבר; הקטן, ינון, לא משאיר את אמו לרגל אחת. עשיתי כמיטב יכולתי: תיקן את הצעצועים, סגרתי אותם לבית הספר, קניתי בגדים כשאפשר היה משכר המשרה. מעולם לא חיברתי אותם ל«שלי» או ל«שלה», הם פשוט היו שלנו.
ואז הכול נפל. שלמה חלתה ונפטרה. נותרתי לבד עם שלושה ילדים, לא יודע איך להרגיש אבא כשלא הייתי אבי בדם. אנשים אמרו לי: תמסור אותם לקרובי משפחה, אתה להם לא חייב דבר. אבל לא הצלחתי. הם הרגלו אלי, ואני אליהם, וגדלתי אותם לבד ככל שאפשר.
הזמן חלף. הילדים גדלו, פנו למרחקים, הקימו משפחות משלהם. בתחילה חיברו, ביקרו, אחרי זה הפסקו כמעט לחלוטין. רק בחגים, ולעיתים רק מרגלים של הרגל. אני מתבגר, מתרפא, ובזמן האחרון גילה לי פתאום שהקבר שלהם כבר מוכן לשמי כאילו מחכים לרגע שבו אלך.
והכי כואב נתתי להם בית, טיפול, אוכל, אהבה. בזיכרונם, כנראה אני רק הזקן עם הבית. לא תודה, לא הערכה אמיתית.
אבל יש משהו שהם עדיין לא יודעים.
כל בוקר חודרת אליי השכנה, מירה, אישה רגילה. לפעמים מביאה לחם חם, לפעמים קופסה של מרק ביתי. שואלת איך אני מרגיש, לא בשביל כסף ולא בשביל ירושה, אלא מתוך חסד. כשהייתי חולה בחום, היא התקשרה בעצמה לרופא ונשארה איתי עד שהירדתי לשינה. אז הבנתי שהקשר אינו בדם, אלא באנושיות.
לכן החלטתי: הבית שבו גדלו הילדים, כל מה שחסכתי ושמרתי, אשאיר למירה. לא למי שמחכה למותי, אלא למי ששאלה: איך אתה מרגיש היום?
זה אולי ייראה קשוח, אבל אין לי אשמה. נתתי לילדים את כל מה שיכולתי. תודה איננה דבר שניתן לדרוש, רק לשים לב אליה כשזה מתרחש.
עכשיו ליבי רגוע, אני בטוח שעשיתי נכון. שופטים אם רוצים, אבל תאמרו האם חשוב מי רשום על הנייר כבן או בת, אם ברגע הקשה הם לא לצידך? האם לא קרוב יותר זה שהושיט לך יד כשלא יכלת לקום?
החלטתי. את הירושה לא אתן לפי דם, אלא לפי מצפונה.
ואתה? למי באמת כדאי לשים אהבה, זמן ומה שנשאר מאיתנו לילדים שברחו, או לאלה שנשארו קרובים, אפילו אם היום הם נראים זרים?
