הילדים הטיפשים החליטו לשחק אותה עצמאיים – ועכשיו הם שקועים בחובות ונשארו בלי דירה כשהילדים שלנו התחתנו, אנחנו – ההורים משני הצדדים – רצינו לעזור להם עם דירה. היו לנו חסכונות, וגם להורים של החתן/כלה, ושילבנו כוחות בשביל לרכוש להם דירה קטנה. חשבנו לקנות מיד, אבל הילדים התעקשו שהם עצמאיים ורוצים לקנות לבד. כעבור זמן גילינו שקנו דירה משלוש חדרים, בעזרת משכנתא מהבנק. כצפוי – הם היו בטוחים שיוכלו לשלם. אחר כך החליטו שהם חייבים גם רכב, כי הדירה רחוקה מהעבודה ותחבורה ציבורית לא נוחה. קנו רכב חדש מהסוכנות, שוב בהלוואה. אמרנו שאולי עדיף יד שנייה, אבל הם בטוחים בעצמאותם. לאחר מכן החליטו להביא ילד – ואם אפשר, שייוולד בחו”ל כדי לקבל גם אזרחות זרה. שוב לקחו הלוואה בשביל הלידה, שיקרה בתנאים הטובים ביותר. הילד נולד, ואז רצו לשפץ את החדר – שוב לקחו הלוואה. וכל הזמן חזרו: אנחנו עצמאיים, לא צריכים עזרה. ואז פיטרו את החתן, הבת בחופשת לידה – ואין כסף. איך מחזירים את כל ההלוואות? ביקשו שנמכור את חלקת הקרקע מחוץ לעיר, נאלצנו לעשות זאת – וגם זה לא הספיק. לבסוף נאלצו למכור את הדירה והאוטו, ועברו לגור אצל הורי החתן/כלה. עכשיו מתלוננים שאין להם כלום – כי לא הקשיבו לנו. ההלוואות עוד לא נסגרו – כמה שנים טובות לפניהם. רק עצב ודמעות.

A las buenas personas también las dejan: La historia de Ana, una mujer de treinta y cinco años en busca de respuestas sobre el amor moderno en España

De mi reflejo en el espejo me observaba una mujer hermosa

00

הילדים הטיפשים החליטו לשחק עצמאים – הסתבכו בחובות, איבדו את הדירה ונשארו בלי כלום כשהילדים שלנו התחתנו, אנחנו ההורים משני הצדדים החלטנו לעזור להם עם קניית דירה. אני ובעלי חסכנו כסף, כמו גם החותנים; שמנו את הסכום ביחד והיה מספיק לדירה קטנה. רצינו לקנות להם מיד, אבל הם הכריזו שהם עצמאיים ויקנו דירה בכוחות עצמם. כעבור זמן קצר גילינו שבאמת קנו דירה – אבל דירת 3 חדרים, דרך משכנתא מהבנק. הם אמרו שיוכלו לעמוד בתשלומים בעצמם. אחר כך רצו גם רכב – כי הדירה רחוקה מהעבודה והתחבורה הציבורית לא נוחה. קנו מכונית חדשה מהסוכנות, שוב עם הלוואה. למרות שאמרנו שכדאי לקנות יד שנייה, טענו שהם עצמאיים ויודעים מה טוב להם. אחר כך רצו גם ילד – עדיף ללדת בחו”ל כדי שגם יוכלו לקבל אזרחות זרה. שוב לקחו הלוואה כדי לממן את הלידה וליווי רפואי צמוד. היא ילדה. מיד אחר כך ביקשו לשפץ את חדר התינוק – ושוב לקחו עוד הלוואה. וכל הזמן חזרו: “אנחנו עצמאיים – נשלם לבד!” ואז באה הצרה – החתן פוטר מהעבודה, הבת שלי בחופשת לידה, אין עוד הכנסה. איך משלמים את כל ההלוואות? ביקשו שנמכור את הצימר מחוץ לעיר – לא רצינו, אבל נאלצנו, רק בשביל שלא ייכנסו לפשיטת רגל. גם זה לא הספיק. לבסוף נאלצו למכור את הדירה, ואז גם את הרכב, ועברו לגור אצל ההורים של החתן. היום הם מתלוננים שאין להם כלום משלהם – כמובן שאין, כי לא הקשיבו. ההלוואות עדיין לא סיימו לשלם – ייקח עוד שנים. נשאר רק צער ודמעות.

הילדים שלנו חשבו שהם יודעים הכול והחליטו להיות עצמאיים

00

האם אפשר לשכוח? לא מצליחה למחוק מהזיכרון! – פולי, יש לי חדשות… בקיצור, זוכרת את הבת הלא-חוקית שלי, נסטיה? – שאל בעלי בצורה מסתורית וזה כבר הדליק לי נורה אדומה. – מה זאת אומרת, אני אשכח? לא יכולה! ומה קרה? – התיישבתי בציפייה למשהו לא טוב. – אני לא יודע איך לומר… נסטיה מתחננת שניקח אצלנו את הבת שלה, הנכדה שלי – מלמל בעלי. – מאיפה זה נפל עלינו, שוריק? ובעלה של נסטיה? אכל פירות באוויר? – סקרנית ומסוקרנת. – את מבינה, נשאר לה מעט זמן. בעל מעולם לא היה. אמא שלה נישאה לאמריקאי ועברה לארה”ב, ומהריב ביניהן הן לא מדברות. אין קרובים אחרים. אז היא מבקשת… – שוריק לא מסתכל לי בעיניים. – נו, ומה תעשה? איך תחליט? – כבר יודעת מה אני אחליט. – מתייעץ איתך, פולי. מה שתחליטי – זה מה שיהיה – סוף סוף מסתכל אליי ושואל. – וואו, יפה לך. כלומר, אתה חטאת בצעירותך, ופולי, קחי אחריות. לא? – מרתיחה אותי הרכרוכיות של שוריק. – פולי, אנחנו משפחה אחת, צריך להחליט יחד – שוריק לוחץ. – תראה מי נזכר! וכשקפצת למיטה עם אחרת לא התייעצת. הייתי אשתך! – בורחת מהחדר דומעת. …בתיכון יצאתי עם ולרי. ואז הגיע סשה, וכבר שכחתי מכולם. נתן פרחים, ליווה אותי והרטיט את ליבי. אחרי שבוע כבר הוביל אותי למיטה. התאהבתי בלי גבולות. סיימנו תיכון, סשה התגייס, בכיתי ברציף כמו מטורפת. שנה התכתבנו, אח”כ חזר לחופשה. רק רציתי שיהיה שלי. הבטיח חתונה: – פולי, עוד שנה אני איתך, אבל את בשבילי כבר אישה. מילים ששטפו אותי בגלי אהבה… תמיד זה כך – מבט אחד מסשה ואני נמסה. הוא חזר לצבא, ואני ממתינה, מאמינה ומחכה. אחרי חצי שנה מכתב בו מבקש להיפרד – מצא אהבה חדשה. בבטן כבר הרגיש חיים – ילד מסשה. הכנתי חתונה וקיבלתי פרידה. הבא להציל הוא ולרי, והמושיע לא היה סשה. שנים אחרי, כשסשה פתאום שב – העולם התהפך. ולרי פתח את הדלת, והשניים התעמתו בשתיקה. שוב יחד, אבל שוריק – שמו הישראלי של סשה שלי – לעולם לא יאהב את בני כמו אבא אמיתי. אצל נשים לא ידע שובע; בגד בי שוב ושוב, אבל אהבתי חזקה מזה, ביתי איתו. כשמת אמא שלו בגיל ארבע-עשרה – הבנתי שיותר לעולם לא יקבל באמת אהבה. סלחתי לו הכול. פעם רבתי איתו ושילחתי אותו; אז מצא בת זוג חדשה, וממנה נולדה נסטיה, הבת מחוץ לנישואים ששתקנו עליה כל השנים. עד שהוא שב, שקט יותר, מבוגר יותר, החברות נעלמו – והנה נסטיה מתקשרת, מבקשת שנאסוף את בתה אלינה. הדילמה חזרה: איך מספרים לווניה, בננו, שהיא בת של שוריק? קיבלנו את אלינה תחת חסותנו. נסטיה נפטרה, החיים ממשיכים. שוריק דיבר עם ווניה – ווניה אמר: – מה שהיה היה, אני לא שופט. קבלו את הילדה, היא מהמשפחה שלנו. נשימתי השתחררה. יש לנו בן טוב לב. …היום אלינה בת שש-עשרה, אוהבת את סבא שוריק, קוראת לי סבתא וחושבת שאני הדמות הכי קרובה לה. ואני מקבלת את זה באהבה…

זוכרת אני? לא יכולה לשכוח! “נועה, תשמעי…

00

La esperada nieta Doña Natalia Mijáilovna no paraba de llamar insistentemente a su hijo, que se había marchado una vez más a la mar. Pero seguía sin haber señal. — ¡Ay, hijo mío, la que has liado! —exclamó angustiada, suspirando, y volvió a marcar el número de siempre. Llamar o no llamar daba igual: hasta que él no llegase a algún puerto cercano, no habría manera de hablar. Y eso podía tardar. ¡Y justo ahora, con todo lo que está pasando! Natalia Mijáilovna llevaba ya dos noches sin dormir: ¡su hijo había causado un buen enredo! * * * Esta historia, en realidad, comenzó años atrás, cuando Misha ni se planteaba dedicarse a la navegación en rutas lejanas. Su hijo ya era todo un hombre, pero con las mujeres no terminaba de cuajar: ¡todas le parecían que no eran lo suyo! Natalia Mijáilovna veía, con dolor, cómo sus relaciones con chicas bastante guapas y honradas —según su criterio— acababan mal, una tras otra. — ¡Tienes un carácter insufrible! —le reprochaba al hijo—. ¡Nada te viene bien! ¿Quién va a ser la mujer capaz de estar a la altura de tus exigencias? — No entiendo tus reproches, mamá. Tú quieres tener nuera, y te da igual cómo sea como persona. — ¿Y por qué me iba a dar igual? ¡Lo que quiero es que te quiera y que sea una persona decente! El hijo callaba con intención, y eso enfurecía a Natalia Mijáilovna. ¡Como si él supiera más de la vida que ella misma! ¿Quién es más mayor aquí, al fin y al cabo? — ¿Qué tenía de malo Nastia, dime? —le espetaba ella, perdiendo la paciencia. — Ya te lo dije. — Bueno, lo admito… Nastia no es el mejor ejemplo, pero yo no quiero perder esta discusión. Vale, digamos que, como tú dices, no fue honesta contigo. Aun así, no acabo de entenderlo… — ¡Mamá! Creo que no deberíamos hablar tú y yo de esos detalles. Nastia no es la persona con la que quiero pasar la vida. — ¿Y Katia? — Tampoco. — ¿Y Eugenia? Era una buena muchacha. Tranquila, hogareña… Muy simpática, siempre preguntando si podía ayudar con algo en casa, muy apañada, ¿o no? — Tienes razón, mamá. Era encantadora. Pero luego se supo que nunca me quiso. — ¿Y tú a ella? — Puede que tampoco la quisiera. — ¿Y Darina? — ¡Mamá! — ¿Ahora qué? ¡Es que contigo no hay quien acierte! ¡Eres un Don Juan! ¡Podrías sentar cabeza de una vez, formar una familia, tener hijos! — ¡Dejemos este sinsentido! —saltaba Mijaíl y se marchaba. “¡Igualito que su padre, con ese escrúpulo y cabezonería!”, se decía Natalia Mijáilovna, entre molesta y resignada. Pasaba el tiempo, las chicas iban y venían, pero la ilusión de ver a su hijo felizmente casado y poder achuchar a sus nietos seguía sin cumplirse. Y de repente, Misha cambió de profesión; un amigo le invitó a trabajar en barcos y aceptó. Por más que intentó convencerle de lo contrario, no hubo manera. — ¡Pero hijo…! ¿Qué es esto? ¡Tanto dinero no es nada si no te veo! ¡Preferiría que te casaras y tuvieras familia! — ¡Pero eso también hay que mantenerlo! Y cuando tenga hijos ya dejaré la mar. Mientras tanto aprovecho y gano, que ya habrá tiempo para lo demás. Y, la verdad, ganaba bien. Al primer viaje, reformas en casa. Al segundo, cuenta de banco y tarjeta para su madre: — ¡Para que no te falte de nada! — ¡Si a mí no me falta! Lo que no tengo son nietos y el tiempo pasa… ¡Me hago vieja! — ¿Vieja tú? ¡Todavía te quedan años hasta la jubilación! Pero Natalia no necesitaba sus ahorros, tenía su sueldo modesto en la farmacia local, y con eso le bastaba. Así vivieron unos años. Cuando su hijo volvía de los viajes, salía mucho, veía amigos y chicas que ya no presentaba en casa. Cuando Natalia le reprochó esto, la respuesta fue dura: — Es para que luego no te preocupes por si no me caso con ellas. ¡No pienso casarme con ninguna así! Eso la sentó mal, sobre todo por lo de “demasiado confiada”: — ¡Eres demasiado ingenua, mamá! No las conociste de verdad. Ellas sólo fingían ser buenas delante de ti. Le dolió ese comentario. Confiada, o sea, tonta. ¡La llamaba tonta, a su propia madre! Pero una tarde, al ver casualmente a su hijo con una chica, volvió a encenderse la chispa de encontrarle empareja. Se acercó sin disimulo: Mijail, hombre hecho y derecho, se puso colorado. Pero una madre es una madre. A Natalia Mijáilovna, Milena le gustó: alta, delgada, rizada, agradable de trato. Se olvidó enseguida de los enfados con el hijo. “¡A lo mejor es verdad, simplemente no tuvo suerte antes! ¡Menos mal que no se quedó con ninguna de las otras!” pensaba. El romance con Milena duró todas sus vacaciones y, por insistencia de su madre, ella fue varias veces de invitada a casa. Natalia la encontraba culta y simpática. Pero, cuando Mijail se preparó para partir de nuevo, Milena desapareció. — No hablamos más con Milena. Tú tampoco debes hablarle —dijo escueto el hijo antes de marcharse. Natalia no dejó de darle vueltas al asunto, pero no había manera de averiguar nada. * * * Pasó un año. El hijo volvió varias veces, pero jamás quiso hablar de la muchacha. — Pero hijo, ¿qué tenía de malo esta? ¿Qué pasó aquí? —acabó preguntando, desesperada. — ¡Eso es cosa mía! ¡No quiero hablarlo! Y tampoco tienes que tratar con ella. ¡Déjame vivir! Casi se echó a llorar. — ¡Pero Misha, si sólo me preocupo por ti! — ¡No hace falta! —gruñó el hijo—. ¡Te lo repito: ni hables con Milena, y a mí déjame! Se fue otra vez, y Natalia siguió con su rutina, el corazón destrozado. Hasta que, un día trabajando, apareció Milena en la farmacia… con una niña en la silla. — ¡Milena, hija, qué alegría verte! ¡Misha se fue y no me contó nada de ti! — ¿Ah, sí? Pues así quedan las cosas. — Dime, hija, ¿os pasó algo? Que mi hijo tiene carácter, ¿te hizo algo? — Da igual… No tengo resentimiento. Bueno, nos vamos, aún tengo que ir a comprar. — ¡Ven cuando quieras! ¡Aunque sea aquí, mi turno es a turnos! ¡Así charlamos! Milena volvió el próximo turno, otra vez a por potitos de bebé. Poco a poco se sinceró. Milena había quedado embarazada de Mijaíl, pero él le dijo que no quería saber nada, que era marino y no buscaba compromisos… y luego desapareció. — Se fue a navegar, supongo. ¡No pasa nada, estamos muy bien las dos! Natalia casi cayó de rodillas junto al carrito al mirar a la niña: — ¿Cómo? ¡Pero entonces… ¿es mi nieta? — Sí. Se llama Ana. — Anina… *** Natalia ya no encontraba la calma. Averiguó que Milena apenas podía tirar con la niña, sin familia ni trabajo fijo, y no tenía dónde quedarse. Y la sola idea de que su nieta se marchara le partía el alma. — Venid a casa, Milena, tú y Anita. ¡Es mi nieta! Yo os ayudo, encuentras trabajo y además Misha manda dinero sin saber en qué gastarlo. ¡A Anita no le faltará de nada! — ¿Pero qué dirá Misha? — ¿Y a quién hay que pedirle permiso? ¡Esto lo arreglaré, ya lo verás! Y así empezaron a vivir juntas. Natalia se desvivía por la nieta, cuidando de ella y ayudando a Milena, que encontró trabajo. A menudo volvía tarde y agotada. — Todo el día en pie… ¡y con clientes problemáticos! — ¡No te preocupes! Tú descansa, yo baño a Ana y la arropo. Ya se acercaba el regreso de Misha. Natalia le imaginaba rondando la bronca, mientras Milena se angustiaba aún más. — Cuando Misha venga, ¡nos echará, Natalia! ¡Mejor voy buscando piso! — ¿Él? ¡Aquí mando yo! Si vuelve y protesta, ¡ya le diré yo unas cuantas cosas! — Seguro que luego dice que vine por interés… ¡Pero no quiero nada! Sois fantásticos, pero mejor me voy con mis padres, aunque os visitaré. — ¡Ni hablar! ¡La casa es mía y se queda quien quiera! Milena protestó, pero Natalia fue firme: las retuvo a las dos. — Sabes, he decidido: la casa la dejaré para Anita. Así, no hay líos luego. Y como Misha ni siquiera figura como padre… — De verdad, Natalia, no hace falta. Mis padres también tienen piso… — Nada de eso, ¡ya está decidido! Así lo intentaron hacer, pero el notario lo negó: — Su hijo debe aparecer fuera del domicilio antes de dejar a nombre de la niña. Quedaban pocos días para que regresara Misha… Milena empezó a ausentarse mucho de casa. — ¿Dónde te metes tanto? —Natalia estaba inquieta. — Es por el trabajo, quiero que me den un anticipo… El jefe dice que hasta que no acabe una tarea nada de cobrar. — Pero ¿para qué necesitas tanto dinero? ¿Te falta algo? Para entonces Milena ya estaba recogiendo cosas en silencio, y Natalia vio una maleta medio escondida. — ¿Acaso te vas? — Tengo que irme. Cuando vuelva Misha… — ¡No te vas de aquí con mi nieta! —cortó Natalia. Se calmó algo y añadió—: Ya sabes dónde guardo la tarjeta y el PIN. Coge lo que te haga falta, pero no trabajes tanto. Si quieres que Misha te acepte, aprende a ser hogareña. Milena se calló. Misha llegaba en dos días. * * * Al despertar ese día, Natalia fue directa a la habitación de Milena y Anita… pero Milena no estaba, sólo la niña dormía plácidamente. “¿Dónde se habrá ido? ¡Nunca sale tan temprano!” Se puso a preparar la comida para su hijo, animándose sola al imaginar que lo recibiría con su nieta en brazos y forzaría a pedir disculpas a Milena cuando volviera. Por fin, sonó el timbre tan esperado. Entró Mijaíl y se quedó de piedra al ver a su madre con una niña. — Hola, mamá. ¿Quién es esa cría? ¿Qué ha pasado mientras me fui? — ¡Eso deberías saberlo tú! — No entiendo nada —dijo él, quitándose el abrigo. — Cuenta, ¿qué ha sido de ti mientras yo no estaba? — ¿Historias? Aquí tienes la mayor: ¡acabo de encontrar a mi nieta, a Anita! — ¿Qué dices? ¿Tengo hermanos que no conozco? — ¡Deja de hacerte el tonto! Milena me lo contó todo. ¡Me das vergüenza! — ¿Milena? ¡No entiendo! Para empezar, te pedí no hablarle. Segundo, ¿qué pintan Milena y esa criatura? Y Natalia, encendida de rabia, le contó todo de golpe, con reproches. Y Mijail, tras escucharla, gritó: — ¡Mamá, eres…! — ¿Me llamarás tonta otra vez? Llámame lo que quieras, pero yo… — ¡Que no es mi hija, mamá! ¡Milena te engañó! Eres demasiado confiada. Ella sólo quería tu dinero… ¿Qué te ha sacado? — ¡Nada! ¡Eso sí que…! — ¡Mamá! Revisa las cuentas, seguro que se fugó llevándose dinero. — ¡Si sólo salió al trabajo! —insistió Natalia. Discutieron tan largo que acabaron decidiendo esperar a Milena para aclararlo. Esperaron hasta tarde. Mientras tanto, Natalia le relató todo a su hijo. Él le repetía una y otra vez que la habían engañado. — No te creo. Milena es una buena chica… — Lo que es es una buena estafadora. Y tú te lo creíste todo. — ¡Basta! Cuando vuelva, la vas a escuchar y te dará vergüenza. Yo mientras juego con mi nieta. — ¡Que no es tu nieta! Natalia le fulminó con la mirada. — Mira, si quieres, se puede comprobar con una prueba de ADN. — ¡Eso haremos! —dijo ella, orgullosa. La noche llegó, y Milena, nada. Ni al día siguiente. Su móvil, apagado. Natalia la buscó en el supuesto trabajo, pero nunca había una Milena allí. Nadie la reconocía ni en fotos. Natalia llegó a casa, revisó los ahorros: No había ni dinero ni tarjeta. Tampoco quedaban cosas de Milena; sólo las de Anita. Finalmente entendió el engaño. — ¡No puede ser! ¡No pudo abandonar a la niña! — ¡A saber de qué más sería capaz! —gruñó el hijo—. Me avisaron de que era peligrosa… Un amigo dijo que hasta le robó… Al final ni sé si el embarazo era mío. Los amigos ya me advirtieron: Milena iba con todos. — ¡Qué ingenua soy! —lloró Natalia—. ¿Y por qué no me avisaste? — Por no decirte cosas malas de la gente, mamá. — ¿Y ahora qué haré? — ¡A la policía! Menos mal que no pudiste poner el piso a nombre de la cría. Imagínate. Denunciaron, pero Milena se esfumó. Los meses pasaron, ninguna noticia. Como Natalia había sido engañada con la supuesta nieta, la policía le permitió hacerse cargo de la pequeña. El test de ADN confirmó que Mijail no era el padre, pero para entonces los dos se habían encariñado y decidieron criar a Ana como una hija más. Milena jamás apareció, así que un juez privó formalmente a la madre de la patria potestad y Natalia asumió la tutela legal de Anita. Fue un proceso duro y largo, pero todo volvió a la normalidad. Un año después, Mijail regresó de otro viaje… ¡y trajo esposa! — Mira, mamá, te presento a Sonia. Vamos a vivir todos juntos. — ¿Y la niña…? —insinuó Natalia, señalando la habitación. Pero Sonia sonrió con dulzura: — Encantada de conocerte, Natalia. Misha me contó todo, y te admiro mucho. Si me dejas, estaré feliz de ayudar a criar a Anita. — Sí, mamá, esta vez voy a dejar la mar y vamos a adoptar juntos a Anita. ¡Por fin tendré una familia! Natalia Mijáilovna resplandecía de felicidad: — ¡Ay, Dios mío, qué alegría! ¡Pasad, sentaos a la mesa! Os estaba esperando, he preparado de todo. ¡Por fin, una familia! —y se enjugó una lágrima, radiante de emoción.

La tan esperada nieta Clementina Fernández no paraba

00

הילדים הטיפשים החליטו לשחק בעצמאות ונשארו עם חובות וללא דירה כשילדינו התחתנו, אנחנו כהורים משני הצדדים החלטנו לעזור להם עם דירה. לי ולבעלי היו קצת חסכונות, גם להורי החתן. איחדנו את הכסף וזה הספיק לדירה קטנה. רצינו לקנות להם מיד דירה, אך הילדים התעקשו להיות עצמאיים ולקנות בעצמם. כעבור זמן גילינו שבאמת קנו דירה – שלושה חדרים, ומאיפה הכסף? לקחו משכנתא מהבנק. ומי ישלם? לדבריהם – הם יכולים להרשות לעצמם. אחר כך רצו גם רכב כי הדירה רחוקה מהעבודה ולא נוח בתחבורה ציבורית. קנו רכב חדש מהסוכנות – שוב על הלוואה, למרות שאמרנו שכדאי יד שנייה. טענו שהם עצמאיים ויודעים הכי טוב. לאחר מכן רצו להביא ילד, וללדת בחו”ל לטובת אזרחות. שוב הלוואה, הפעם בשביל לידה איכותית ורופא צמוד. הילדה נולדה, ואז רצו לשפץ את חדר התינוק, וגם לזה לקחו הלוואה נוספת. כששאלנו מי ישלם – ענו בעצמם, כי הם עצמאיים. ואז הגיע הגורל הרע– החתן פוטר ובתי בחופשת לידה, אין כסף ואין איך להחזיר את ההלוואות. ביקשו שנמכור את הצימר והיינו חייבים לעשות זאת, אך גם זה לא הספיק. בסוף מכרו גם את הדירה ואחר כך את הרכב, ועברו לגור אצל ההורים של החתן. עכשיו הם מתלוננים שאין להם כלום – לא פלא, הרי לא שמעו בעצתנו. ההלוואות עדיין לא נסגרו – ייקח עוד כמה שנים. רק עצב ודמעות.

הילדים שלנו החליטו לשחק אותה עצמאיים, ובסוף נשארו עם

02

במהלך גירושיהם, בעל עשיר החליט להותיר לאשתו חווה נטושה באמצע שום מקום—אבל שנה לאחר מכן קרה משהו שהפתיע אותו לחלוטין

במהלך הגירושין, בעל עשיר במיוחד החליט להעביר לאשתו

05

במהלך הגירושים, בעל עשיר החליט להותיר לאשתו חווה נטושה בלב השממה – אך שנה לאחר מכן התרחש משהו שהדהים אותו לחלוטין

יומן אישי שנה אחרי הגירושים בעיצומו של תהליך הגירושים

05

החורף כיסה את החצר של אנדריי בשמיכת שלג רכה, אבל כלבו הנאמן, גראף הרועה הגרמני הענק, התנהג מוזר. במקום להתכרבל בבית הכלב הגדול שאנדריי בנה לו באהבה בקיץ, הוא התעקש לישון בחוץ, ישירות בשלג. אנדריי הביט בו מהחלון ולבו התכווץ — גראף מעולם לא התנהג כך. כל בוקר, כשיצא אליו, ראה את גראף מביט בו במתח. ברגע שהתקרב לבית הכלב, גראף התיישב בין אנדריי לכניסה, נהם בשקט והביט בו בתחינה, כאילו אומר: “בבקשה, אל תיכנס לשם.” ההתנהגות הזו, שאינה אופיינית כלל לחברות ביניהם לאורך השנים, גרמה לאנדריי לחשוב — מה מסתיר חברו הטוב ביותר? נחוש לגלות את האמת, אנדריי תכנן תרגיל קטן — פיתה את גראף למטבח עם חתיכת סטייק ריחנית. בעוד הכלב, נעול בבית, נבח בקול מהחלון, אנדריי התקרב לבית הכלב והתכופף להציץ פנימה. ליבו פסח פעימה כאשר עיניו התרגלו לחשיכה וראה משהו שהקפיא אותו במקומו… בפנים, עטוף בשמיכה, שכב גור חתולים קטן — מזוהם, קפוא וכמעט לא נושם. עיניו כמעט עצומות וגופו רעד מקור. גראף מצא אותו איפשהו, ובמקום לגרש אותו או לעזוב אותו, העניק לו מחסה. הוא ישן בחוץ כדי לא להבהיל אותו ושמר על הכניסה כאילו הייתה זו אוצר יקר. אנדריי עצר את נשימתו. שלח ידיים, הרים בזהירות את היצור הקטן והצמיד אותו לחזה. מיד רץ גראף אליו, נצמד לכתפו — לא כשהוא נוהם אלא בעדינות, מוכן לעזור. “אתה כלב טוב, גראף…” לחש אנדריי בחיבוק את החתלתול. “טוב יותר מרוב בני האדם.” מאותו יום, לא גרו בחצר רק שני חברים, אלא שלושה. ובית הכלב שבנה באהבה קיבל שוב משמעות — כבית קטן לנשמות שניצלו.

החורף כיסה את החצר של אורי בשכבה עבה של שלג, אבל הכלב

07