תקשיבי, אני חייבת לספר לך מה קרה אצלי אתמול בערב, את תתפוצצי מצחוק (או עלולה להתרגז יחד איתי, תראי בעצמך).
יום לפני יום ההולדת שלי, החלטתי לקחת את כל המבצע על עצמי ולהכין בעצמי את כל האוכל. גייסתי את יוסף, בעלי היקר, שיקלף ירקות ויקצוץ סלט, בזמן שאני עומלת על הבשרים והתבשילים. כבר דמיינתי איך כולם יגיעו וריחות הבית יגרמו להם להזיל ריר עוד לפני שטעמו. חשבתי שהכנתי אחלה סעודה שכולם יהנו ממנה, משהו מהלב, כמו שרק אצלנו במשפחה יודעים.
בבוקר יום ההולדת, אני ויוסף קפצנו למאפייה בנווה צדק כדי לבחור עוגה ענקית (וחשוב טרייה!) שהנכדים בוודאות יתחברו אליה.
הראשונים שנחתו היו הבן שלי, עמוס, עם אשתו לירון והנכד הקטן שלהם, אחריהם באה הבת הגדולה הדס עם שני הילדים שלה, ולבסוף הבת האמצעית, מעיין, הביאה את הבעל והילדים. כולם התיישבו סביב השולחן כמו במשפחת ישראלי טיפוסית, התחילו לנקוש בסכינים ומזלגות על הצלחות וממש עשו רעש של חגיגה.
נראה שכולם חיסלו יפה את מה שהיה, הצלחות ריקות, השולחן מלא בשאריות, וכמובן הילדים לכלכו את הקירות בידיים דביקות מהאוכל כמו שילדים רק יודעים. המבוגרים, לא מתביישים לכלכו לי את המפה הלבנה שלא מזמן קניתי בשוק הכרמל.
ואז, בדיוק כשישבנו עם התה והעוגה, הדס, הבת הגדולה, זורקת לי בחצי חיוך, כזה שכולם שומעים אבל הוא אמור להיות “בצחוק”:
“אמא, מה זה? בקושי שמת דברים על השולחן… אכלנו, ומה עכשיו?”
נפגעתי, באמת. כולם צחקו, ואני לא ידעתי איפה לקבור את עצמי. היא אולי התלוצצה, אבל זה נגע לי בלב. תמיד אכפת לי שהילדים ייקחו איתם קצת אוכל הביתה, אבל את יודעת, אין לי מטבח של מסעדה! הסירים קטנים, התנור ישן, ואני לא יכולה להוציא את כל הקצבה שלי מהביטוח לאומי כדי להאכיל עשרים איש.
יוסף רואה שאני עצובה, כשהלכנו להביא עוגה הוא לוחש לי בשקט:
“עזבי אותם, שַׁרְוִית שלי, אם היה כל-כך טעים, כנראה זה פשוט לא הספיק… מהיום תני להם מתכונים שיבשלו בעצמם. ושוב שיביאו משהו לפעם הבאה, יש המון מהם ורק שנינו.”
אז בקיצור, משפחה אי אפשר איתם, אי אפשר בלעדיהם. מזל שיש הומור ושוקולד בעוגה.
