תקשיבי, יש לי משהו שיושב לי על הלב כבר הרבה זמן. את יודעת, יש לי שני ילדים גדולים דן ואביגיל, כבר עם משפחות משלהם. למען האמת, אני עדיין רואה אותם לפעמים כילדים, כי זה פשוט טבוע בי. דן עם שתי בנות מתוקות, ואביגיל עם בן מקסים אחד. כולנו גרים בארץ, ואני גרה בבית פרטי במושב ליד נתניה. הילדים והנכדים אוהבים לבוא אליי בסופי השבוע, כאילו זה בית הבראה או איזה צימר בגליל.
אבל עם כל הביקורים האלה, אני מרגישה שזה נעשה קשה לי משנה לשנה. הם מגיעים, מתפנקים, יושבים בסלון ורק מושיבים רגליים על השולחן, ואני מרגישה כמו עובדת הבית מארחת, מבשלת, מוציאה כלים, מנקה אחרי כולם ודואגת לכולם. וזה באמת בלי עזרה, אפילו לא ככה בעזרה קטנה, שלא לדבר על כמה שקלים בשקל החדש.
תמיד היה לנו במשפחה שאמא מארחת עם ארוחה מפנקת וחיבוק גדול. גם אמא שלי, עליה השלום, הייתה פותחת שולחן, הכל תמיד היה מסודר ונעים, אבל תמיד ידענו שצריך גם לעזור. אני ושושי, אחותי, היינו עושות את הכלים בעצמנו, עוזרות לה לנקות, מטפלות בילדים, קונות מצרכים בשוק אם צריך. אף פעם לא חיכינו שהיא תבקש, פשוט ידענו שזה לא קל לבד.
אבל עכשיו, דן ואביגיל מגיעים, ומקסימום מדיחים כוס אחת במדיח יחסית לזה, אני אמורה להודות להם על ההשקעה. אני לא מדברת על הנשים שלהם, אלה אורחות ואני לא מצפה מהן. מה שכואב לי זה שדני ואביגיל לא מסוגלים להבין שהם יכולים להושיט יד. הם באים, אוכלים, רואים סדרות בטלוויזיה, ואם בא להם משאירים את הנכדים אצלי ויוצאים לבלות. אני מטרטרת בסירים, שוטפת כלים, מסדרת מיטות, דואגת לכל דבר קטן שיש בבית, והכל נהיה צפוף ורועש. יש גם את הנכדים שצריך לשמור עליהם ולפעמים אני פשוט קורסת.
כל סופ”ש אני מרגישה מותשת, הגב כבר לא כמו פעם, אני לא יכולה לעמוד כל כך הרבה שעות ליד הגז, אבל החינוך שלי לא נותן לי להתעלם, לא מסוגלת לא לעשות כמו שצריך. מרגישה, חייבים לארח כמו שצריך! אני מחכה בהתרגשות לסוף השבוע ואז כל השבוע אחר כך אני שוכבת גמורה.
אני יודעת שאני צריכה עזרה, אבל פשוט אין לי כוח לבקש. יש לי פחד שהם יפגעו וישמעו מזה שאני לא מרוצה מהם. מצד אחד אני שמחה שהם באים, מצד שני, קשה לי לסחוב לבד. יש דברים בבית שאני פשוט כבר לא מסוגלת לעשות, ובא לי לבקש, אבל יש לי בושה, מה פתאום אמא שלהם מבקשת עזרה? הם הרי עובדים, עייפים, לא רוצים להעמיס עליהם.
אני מרגישה תקועה, אולי זאת החינוך הישן מהבית. אצלנו לא מבקשים עזרה, מסתדרים לבד, ככה גדלנו. אז אני סובלת בשקט, לא מצליחה להתמודד עם זה. זה ממש מעיק, וגם ככה לא טוב לי. אני לא מבינה למה הילדים שלי לא קמים להושיט יד בעצמם, הרי ברור שאני לא בת עשרים ואני לא יכולה הכל. כאילו אין באמת את מי להיעלב ממנו, אבל זה עדיין כואב. אין לי מושג איך לפתור את זה, זה סיפור שמרגיש שאין לו מוצא.
