יש לי שני ילדים גדולים, ואני לא מקבל מהם שום עזרה הם באים לבקר כאילו הבית שלי זה מלון, רק לנוח וליהנות. ואני? אני מרגיש כמו עובד שירות, זה תמיד אני שמארגן, מבשל, מארח, מנקה ודואג לכולם. אפילו עזרה קטנה לא מציעים לי, שלא נדבר על כסף.
יש לי בן ובת. בעיניי הם תמיד הילדים שלי, אבל בעצם הם כבר מבוגרים בוגרים עם משפחות. לבן שלי, עמרי, יש כבר שני ילדים, והבת שלי, יערה, יש לה אחד עד עכשיו. אני גר בבית פרטי במושב ליד נתניה, אז הילדים והנכדים מגיעים לבקר הרבה פעמים. אבל ככל שנוספות השנים, כל הביקורים האלה הופכים יותר ויותר קשים בשבילי.
הילדים התרגלו לבוא אליי כמו לנופש, אני מטפל בכל מבשל, עושה קניות, דואג לסידור חדרים לפני ההגעה, דואג שיש אוכל טוב. תמיד היה נהוג במשפחה שלנו לתת תחושה נוחה וחמימה לאורחים. ככה אמא שלי קיבלה אותנו: עם שולחן מלא ואווירה של בית. אבל אני ואחותי אף פעם לא התרוצצנו אצלה בלי לעזור; הבנו כמה קשה לה לבד, אז שטפנו כלים, טיפלנו בילדים, עזרנו בניקיונות, הלכנו לקניות איתה. אף פעם לא ביקשה מאיתנו כלום, זה פשוט היה ברור מאליו.
היום כשילדי מגיעים, כל מה שהם עושים זה לשטוף כלי אחד ומודים על כך. עם החתן והכלה שלי אסף ואביגיל אין לי טענות. הם אורחים, אני לא באמת קרוב אליהם מבחינת משפחה. אבל הבן שלי והבת שלי בכלל לא יודעים מה זה לעזור; הם באים, אוכלים, יושבים בסלון, רואים טלוויזיה ומביאים את הנכדים אליי כשבזמן הזה הם יוצאים לסיבוב או לביקור. אני מוצא את עצמי שטוף כלים, מבשל ארוחות צהריים וערב, מנקה רצפה, כל כך צפוף בבית, ודואג גם לנכדים.
כל פעם זה נעשה לי קשה יותר, הגב כבר כואב לי, ואני בקושי יכול לעמוד שעות ליד הכיריים. החינוך שקיבלתי לא מאפשר לי להתעלם או לשבת ולהיות פסיבי, אני מרגיש חובה לארח כמו שצריך. כל סוף שבוע אני מתרגש, וביום ראשון אני גמור לשבוע שלם.
אני יודע שאני חייב עזרה, אבל מרגיש לא נעים לבקש מפחד שהילדים ייעלבו ויחשבו שאני לא מספיק מעריך אותם. אני הרי שמח שהם באים, אבל קשה לי לסחוב את כל זה לבד. יש הרבה מטלות שאני כבר לא מסוגל לעשות, אבל מתבייש לבקש. והילדים שלי עובדים קשה בעבודה שלהם למה שיתאמצו בשבילי?
אני פשוט לא יודע מה לעשות, החינוך שקיבלתי פשוט חוסם אותי, זה לא מעניין אף אחד שאני סובל. אבל זה כל כך קשה לבד, אני מתעייף נורא. האמת חייב עזרה, לא משנה איך מסתכלים על זה. מצד שני, ממש מביך לבקש עזרה אצלנו לא מבקשים, מסתדרים לבד ככה לימדו אותנו ההורים. אז אני סוחב הכל בשקט, לא מצליח לשבור את עצמי. ממש כואב לי, ועדיין לא מצליח לשנות. לא מבין איך הילדים שלי לא רואים לבד שאני כבר לא צעיר, אין לי שתי לבבות ושתי ידיים. אין את מי להעליב, ועם זאת אני פגוע. אין לי אפילו מושג איך לפתור את זה.
