שני ילדים גדולים ואין אפשרות לקבל מהם שום עזרה. הם מגיעים לבקר אותי, כאילו זה חופשה בצימר בגליל, כדי לנוח. ואני כמו צוות שירות, אמורה לארח, לאכסן, לבשל, לנקות ולדאוג להם. אפילו לא מציעים עזרה, ובטח שלא נותנים שקל.
יש לי בן ובת. בשבילי הם תמיד ילדים, אבל הם בעצם כבר מבוגרים, עם משפחות. לבני יש שני ילדים, ולבתי אחת, בינתיים. הם גרים בדירות בעיר, אבל לבית שלי במושב מגיעים המון, כי קל להם לבוא ולהשאיר את הכל עליי. כל שנה, כל ביקור כזה הופך לחלום יותר מוזר ומסובך.
הילדים רגילים להגיע אליי כמו לגן עדן קטן הם שוכבים על הספה, אני עושה את כל עבודות הבית, מהבישול ועד הקניות. החדרים מכובדים לקראת בואם, אוכל טרי מצוי, ותבשילים מכל סוג תמיד קיבלנו אורחים כך במשפחה שלנו. אמא שלי הייתה פוגשת אותנו עם שולחן מלא וטוב, ומשהו נעים בלב. אבל אני ואחותי לא רכבנו לה על הצוואר: הבנו כמה היה לה קשה לעשות הכל לבד. שטפנו בעצמנו את הכלים, טיפלנו בילדים, עזרנו לה לנקות מכל הלב, קנינו מצרכים. הרי היה לה קשה להיות לבד, והיא אף פעם לא ביקשה כלום.
ועכשיו הילדים מגיעים אליי, ואם ניקו צלחת אחת כבר צריך להודות להם. אין לי טענות לגבי כלותיי והחתן הם אורחים, אני אחת מן הצד, איך שלא תסתכלו על זה. אבל כואב לי שהבת והבן שלי לא יודעים לעזור, כאילו לא שמעו על זה אף פעם. הם באים, אוכלים, צופים בטלוויזיה, או משאירים לי את הנכדים ומסתלקים לטיול קצר. אני נאלצת לשטוף את כל הכלים, להכין ארוחת צהריים וערב, לנגב רצפה הבית הופך לסערה. יש גם נכדים קטנים לטפל בהם.
כל פעם, המשימה נעשית לי יותר ויותר קשה הגב כבר כואב, ואין לי כוח לעמוד ליד הכיריים הרבה זמן. מצד שני, החינוך שלי לא מאפשר לי להתעלם ולהפסיק. אי אפשר פשוט להפסיק, צריך לקבל אורחים כמו שצריך. כל יום שישי אני מתרגשת, ואז אחרי הסופ”ש אני שוכבת שבוע עייפה בהרצליה.
מרגיש לי שאני צריכה עזרה, אבל הרי לא מנומס לבקש. מפחדת לפגוע, שיחשבו שאני לא מרוצה. מצד שני, אני באמת שמחה, רק שגם לי קשה לסחוב לבד. עוד יש עבודות בבית שאי אפשר כבר לעשות. אבל בושה גדולה לעצור ולבקש. הרי גם הילדים עובדים קשה; למה שיתאמצו בשבילי?
ולא יודעת מה לעשות. החינוך מהבית לא מאפשר לי לשאול, הרי למדנו שלא מבקשים עזרה, מסתדרים לבד, זה מה שלימדו ההורים שלנו. ככה אני סובלת שוב ושוב, לא מצליחה לשבור את עצמי. זה כל כך גרוע ואף בדרך אחרת לא טוב. לא יודעת למה הילדים שלי לא מציעים מיוזמתם עזרה. הרי כבר אין לי עשרים שנה ושתי לבבות. זה מרגיש שאין כאן את מי להיעלב, אבל הלב כואב. לא מצליחה לפתור את הבעיה הזו, והבלבול בולע.
