הלילה ירד על השפלה כאילו מישהו קרע יריעת קטיפה כהה והניח אותה על גגות הבתים, והבת שלי, עיניה כמו שני חרוזי זכוכית משונים, קפצה לזרועותיי ובכתה: אמא, אני לא חוזרת יותר לסבתא. אני לא רוצה אף פעם ללכת שוב לסבתא. אמא, בבקשה.
רק שלושה ימים היו שלושה ימים בהן הילדים נשארו אצל ההורים של בעלי. הם גרים במושב, בית קטן מוקף ריח חרציות. הקטנה שלי רק בת ארבע, הבכור בן שש. הסבא שכנע כל כך שנשאיר אותם שם. שנים לא הבנתי למה, רק בדיעבד התפכח בי הבוקר האפור של החלום.
נויה כך שמה של גיבורת הסיפור מעולם לא הסתדרה עם ההורים של בעלה. חמותה אמרה כל השנים ש”נויה לא שווה לבן שלי”. על אף שכלפי חוץ יכלה לעמוד בזה, ליבה מעולם לא התרגל לאוויר הקר של בית חמותה. תמיד ריבים קטנים, אי-נחת שמזדחלת בין הצללים. אפילו בעלה חזר מהורים שלו שתמיד בעצב משונה.
עבר זמן, והביקורים אצל ההורים שלו נותרו רק לחגים. רק במסיבת יום ההולדת של הסבא לא יכלה להתנגד. ונכון מזמן לא ראו הסבים את הנכדים.
החגיגה עברה בשקט. בסעודה, אף אישה לא נעלבה, שהיה פלא בפני עצמו. הסבא שכנע את הנכדים שיישארו לישון, והבטיח שייקח אותם להסתובב בטרקטור בשדות תחת הירח.
הילדים, שבויים בהבטחה, הפצירו בנויה שתסכים. נויה נכנעה, למרות שעד אז הסבים אף פעם לא פינקו אפילו בשוקולד קטן. גם הרצון שלה סוף סוף לצבוע את קירות הבית הכה כי הילדה הייתה כבר מוכנה, והשקט הנדיר היה מפתה. אם רק יכלה לראות מה יביא איתו הלילה המוזר הזה…
אחרי שלושה ימים, הילדים חזרו כמו גוזלים שנפלו מהקן, דמעות אוחזות בגרונם. הקטנה בכתה כמו פס קול רחוק מאסונות אחרים, ואז גם הבכור. הם סירבו לשתף, ורק בהדרגה הפכו הדמעות לסיפור מגולגל.
הסבא לקח אותם לטיול לילי על טרקטור בתוך שדה קפוא, בו חרמון רחוק הופך לחלום כחול. ואז, לפתע, הסבתא התחילה לצעוק על נויה, מול הילדים, מילים שהפכו לאבני גיר קשות באוויר הלילה. כשרצה הגדול להגן על אמו, הסבתא אחזה בצווארו כאילו היה כלב, וגררה אותו אל תוך הלול. הבית רעד מהצינה. במהרה זרקה גם את הבת הגדולה מחוץ לדלת וטרקה אותה, כוס חלב בדיוק נפלה על הרצפה.
הסבא, שהיה ברפת, שמע את הבכי ויצא בריצה באמצע הלילה, נעליים בידיו. היה בהלם מהמראות, ולראשונה בחייו, הניף ידו על אשתו ונעצר, רועד. הוא התחנן לפני הילדים שלא יספרו להוריהם. אהבתו לנכדים הייתה כה עזה שחשש מלראות אותם רק בחלומות שמעבר לדלתות הברזל של ביתו.
ושקלים בודדים התגלגלו על הרצפה, כמו חרוזי דמעות שנפלטו מארנק ישן, בזמן שהלבבות הכו בפחד ובזמן, בין קירות הבית הישן, כמו שרק בחלומות מוזרים מתמוססות הדמעות אל תוך שירים של עכברים.
