אבא, בוא תראה משהו מדהים. וניק הביא את המשפחה שלו הביתה…
וניק היה חתול עם פרווה קלאסית, מה שקוראים אצלנו “פרופסור”: גב כהה עם מופע כחול-שחור, אותו גוון על האוזניים והזנב, והחזה, הצווארון, הלחיים, “גרביים” עדינות על הרגליים, הבטן, קצה הזנב והמשולש הלבן על המצח כולם היו בוהקים בלבן. הצורה והגמישות הטבעית שלו הזכירו את הביטוי “אלגנטי כמו פסנתר גדול”. העיניים של וניק היו ירוקות ומלאות מחשבה מבט שמתאים לאמן מכובד של שיר-חתולים לילי מחוץ לחלון בסגנון תל אביב של פעם.
החתול היה נדיר בנימוסיו. הוא לא קפץ על שולחנות, לא שרט רהיטים, לא ניסה במשחק להגיע לאפקטים של אייזק ניוטון עם נפילות חפצים מהקומודה. איזה היה גור? רק אפשר לשער: בטח טפס על וילונות, הפיל עץ חג מולד, רדף אחרי צעצועים. אלינו הגיע כבר חתול בוגר, עם אופי ברור ותודעה מגובשת וחשוב, הוא בכלל לא גדל בדירה.
לפני שהגיע אלינו, וניק חי במוסך של קואופרטיב דייגים ליד תעלה בצפון תל אביב. יום אחד, השתנה מנהל המוסך והחדש היה אוהב כלבים מושבע, ושונא חתולים באותה מידה. גורלו של וניק נקבע: את החתול הביא אלינו גיסי שהיה שם רתך.
אם לא תיקחו, הכלבים של המנהל יאכלו אותו. תוכלו למצוא לו מקום? ביקש בתחינה.
אז נענינו. וניק, כמו גבר צעיר ומרשים, החל במהרה “לשפר את הדור החתולי” בקרב החתולות של השכונה.
ואל תשליכו בי סנדלים על נושא השוטטות וריסקי החתולים. זה היה סוף שנות השמונים, בפרברי גוש דן, כשוטרינרים, קל וחומר סירוס, היו נדירים. מי שהיה מעז לדבר על כך עם הווטרינר המקומי בעל הבקבוק, היה זוכה למבט כאילו הוא משוגע.
אבל למרות סיורי הלב, אף אחת מהחתולות לא הצטיינה בעיניו הוא התייחס לכולן באופן שווה. עד שהופיעה היא… מַלְכָּה.
באותו יום הגעתי הביתה אחרי משמרת לילה, התרחצתי ונרדמתי. קרוב לצהריים עוררה אותי בעדינות בתי, שחזרה מבית הספר.
אבא, תקום, אתה חייב לראות. וניק הביא את המשפחה שלו הביתה…
הלכתי למסדרון, פניתי למטבח ונעצרתי כאילו כיבו אותי. וניק ישב בעמידה חתולית הרצינית: גבו מקומר, רגליו מסודרות תחתיו, הזנב כרוך סביב הרגליים, אוזניים ושפם מופנים קדימה…
מולו, על הרצפה, התרוצצו שלושה חתולים קטנים. כל אחד נראה כמו העתק: גב כהה, גרביים לבנים, חזה לבן, קצה זנב עם כתם לבן. לקחתי עוד שני צעדים ושוב קפאתי. מה שראיתי היה שוק עמוק.
מהקערה של וניק אכלה חטופה חתולה רזה, “טאבי” אפרפר-פסים, עם אוזניים שננשכו ומבט מבוהל. כשהרימה ראשה גיליתי שיש לה רק עין אחת.
כשניגשתי לדלת, הסבירה בתי, הם ישבו כולן חמשתן על השטיח, וניק בראש. רציתי להוציא אותם, אבל ראיתי שהיא בעייתית עם העין…
טוב עשית, שפתחת להם! עניתי חד.
ניסיתי ללטף אותה, אבל היא מיד התכווצה, התרחקה והשמיעה חרחור. היה ברור היא איבדה אמון באנשים מזמן. נדמה לי שלא היה לה מזל עם בני אדם, כמו שלניק היה איתנו. ומה היה קורה אם היא והגורים היו נפגשים עם זאב הבר המקומי? זה היה סוף סיפורם. העובדה שהיא עיוורת בעין אחת סיפרה הרבה על עברה.
השארנו אצלנו את כל המשפחה. ובאותו רגע התרחש שינוי מפתיע: וניק נעשה “בית-חתול” מושלם. אם קודם נלחם על לבבות חתולות ברחבת הבניין שלנו, עכשיו היה נלחם רק על טריטוריה לא בשביל גבירות. שדוף ומרוט, אחרי קרב, שב תמיד לביתו, ליד ידידתו העיוורת.
בערב היו יושבים יחד, בקופסה גדולה מתחת לשולחן במטבח, שם וניק היה מלקק את מַלְכָּה באהבה, במיוחד את אזור עינה הפגועה.
בסופו של דבר, הצלחנו לשכנע את ה”וטרינר” לטפל בה. לא בלי קשיים: היה צריך לתפוס אותו ולשחד בבקבוק ערק, שזה לא קל בתקופת “החוק היבש”.
הגורים נמצאו להם בתים במהרה דייגי אותה קואופרטיב ששמעו שהם צאצאי וניק, לקחו אותם כאילו הם ממוצא מיוחד, והשאר כבר חיכו בתור, בידיעה שמַלְכָּה תוליד שוב.
והנה, מַלְכָּה ילדה פעמיים נוספים, ולבסוף נעלמה ללא עקבות. לא הייתה לה נאמנות למאהב שלה את זה כבר למדנו.
חיפשנו אותה ימים: קראתי מתחת החלונות, הסתובבתי בחצר, נכנסתי לסככות נטושות, בדקתי בין שיחי הסברס. לשווא. לפחות הגורים האחרונים כבר גדלו ובמהרה נמצאו להם בתים בין מחפשים.
וניק, לעומת זאת, נעשה עצוב. לפעמים ישב שעות על אדן החלון, מביט החוצה ומחכה. או טייל לאט בחצר, לעיתים מתעמת עם חתולים אחרים אבל שום חברה חדשה לא עשתה לו טוב. הוא לא הביא יותר אף חתולה אל דלתנו.
ההוכחה היחידה לעברו כ”מלך השכונה” היו מדי אביב או סתיו חתולים צעירים עם אותו פרווה ייחודית של “פרופסור”. הם היו עדות חיה לכך שוניק עדיין שומר על המסורת, ולא איבד לגמרי את האנרגיה שהייתה בו.
ב-1998 וניק הגיע ל”פנסיה”: הפסיק לצאת החוצה, ישן שעות רבות, אכל מעט נראה שהזדקן לא רק בגוף אלא גם בנפש.
ביולי 1999 קרה משהו לא צפוי: התחיל למשוך בכאב ליד הדלת, לגרד את הפתח ולבקש לצאת החוצה. הבנתי שזה לא סתם, והלכתי אחריו חושש שיתקל בכלב ברחוב.
וניק ירד לאט מהמדרגות שלנו בקומה שלישית, עייף, נכנע לעייפות על כל שלב. עשה סיבוב סביב הבניין ואז פנה לגבעה סמוכה בדרום החצר. ניסיתי להרים אותו, לעזור, אבל הוא סירב בכוח, כאילו אומר: “אל תעז אני חייב ללכת לבד”.
כשהגיע לראש הגבעה, עצר ליד חריצי אדמה ושבילים קטנים, והסתכל עלי כאילו רצה לומר משהו או לזכור אותי לעד. העיניים הירוקות שלו חדרו אליי עמוקות. לפתע, בניגוד לשלוות הזקנה שלו, זינק פנימה לאחד החריצים ונעלם.
חיכיתי לו, קראתי בשמו, ניסיתי לעבור בעקבותיו אבל רק קיבלתי גושי אדמה רטובה לתוך החולצה ונגעתי קצת בפסולת חיות. החתול לא חזר.
בבית שטפתי ידיים, לקחתי פנס ושקית אוכל חתולים מהחנות, חזרתי לשם, שוב קראתי אך לא נשאר סימן מוניק. נאלצתי לשוב, מבין שפעמים רבות זו הייתה הפרידה האחרונה.
הוא לא הופיע יותר. כנראה יש אמת באגדה שחתולים זקנים עוזבים למות הרחק מהבית. לנו נשאר רק להאמין או לפחות לקוות שאותו שיח ורדים עם פרחים סגולים שצמח שנה אחרי בפינה הדרומית של הגבעה, הוא לא סתם צמח. אולי זה וניק, בגלגולו המפואר החדש.
