היי, ראיתן, בחדר, האישה שנמצאת איתנו? היא כבר מבוגרת
כן, כסופה מאוד. אולי יש לה נכדים, אבל היא כאן כי הילד רצה, בגילה
אצליי האם צעירה ממנה. כמה אהב לה בעלה?
היא שקטה, קהה, לא מדברת עם אף אחד.
היא מתביישת, ולכן נשארת לבד. אנחנו קוראים לה “חנה”, אולי זה השם.
אולי עדיף לקרוא לה בשם האב במטלת המחלקה של לידה החל השיח הקולני, כשאחת מההרבות יוצאת למספר דקות.
הגורל של חנה היה כבד. כשאורית הייתה בת ארבע, כל משפחתה חלתה בטיפוס. האם, האבא, האח הקטן בן שנה והסב עם מחלה לא שרדו. מאז חונכה אורית על ידי סבתה מריה, אישה נוקשה ובעלת שליטה, שלא הכירה אהבה.
בשנת ארבעים ואחת לחייה, אורית ובני, שניהם בגיל שלוש עשר, חיו בכפרים שונים, ובאו למרכז העיר לעבוד במפעל שבו חסרו עובדי קו. שם, ליד המפעל, הם גרו והכירו זה את זה. מגיל צעיר הם עבדו ללא הפסקה, לצד המבוגרים.
בגיל חמש עשרה בני ניסה להצטרף לחזית. אורית, נערה פרועה עם שיער גביעי, רצתה ללכת איתו, אבל לא קיבלו אותו. בחזית הם אמרו שיותר תועלת תימצא במקורות הכוחות מאחור.
בגיל שמונה עשרה אורית ובני נישאו, אך החגיגות ננטשו השנים שלאחר המלחמה היו קשות ולא הייתה רוח חג.
אורית, לרוע לבסותה, עברה לגור אצל בעלה. הכפרים שבהם חיו היו במרחק של שלושים קילומטרים זה מזה.
כעבור שנה נולד להם בן, וקראו לו יובל. ההורים הצעירים חוו אושר שלם, אבל בחיי הנעורים שלהם נפלו רוחות רבות, והם ראו את האושר כתוצאה של סבלם.
אך האושר היה קצר.
כאשר יובל הגיע לגיל שש, אורית ובעלה, עדיין חיו יחד, והקולינרי שלהם היה מקובל בכפר. ויקטור, האפייה, היה ידוע במאפים שלו ברחבי האיזור.
הזמינו את ויקטור לתקן תנור בכפר השכן, שנמצא על גדת נהר אחר. ויקטור לקח איתו את יובל, כי אורית הייתה בעבודה. היה חורף קשה, והם הלכו על פני נהר קפוא.
ויקטור נשא קופסה כבדה של כלי עבודה, כי הוא מעולם לא השתמש בכלים של אחרים.
יובל רץ בשובבות ולא שימע לאביו, שהזמין אותו ללכת לצידו. כאשר נשארו כעשרים מטרים מהחוף, הילד נפל על קרח שמוסתר בשלג. ויקטור קפץ להצילו, אבל
חנה הלבנה אז, בגיל עשרים וחמש, כאשר איבדה בעל ובנה. היא לא יכלה לחיות בבית שמזכיר לה את האובדן, וחזרה לכפר הולדתה אל סבתה מריה.
אורית נסגרה בתוכה, החיים איבדו משמעות. היא לא חשבה על יצירת משפחה חדשה.
חנה עכשיו בת ארבעים ושלוש. עם תינוק בגילה, וללא בעל, אורית קיבלה החלטה מודעת.
היא ידעה היטב אילו קשיים מצפים לה, אבל הבדידות הפחידה אותה יותר מכל קושי אפשרי.
הכפר שבו חייתה אורית היה מרוחק, וההגעה אליו הייתה לא פשוטה. בחורף קפדני, חששה שאינה תגיע בעזרת טיפול בזמן, ולכן הגיעה למרפאה מראש. היא דאגה מאוד לבריאותו של הילד, למרות שהגילה הייתה גבוהה.
מאז הבוקר אורית חייתה בחלום של מסדרונות בתי חולים: לפני שמונה עשר שנים איבדה את בעלה ואת בנה. הזמן לא רפא את הכאב, ולא הפחית את הצער.
אורית הפכה לאם של נער בריא וקראו לו דניאל. היא תמיד זכרה איך יובל חיפש אח.
קנו לי אח, בקש הוא. אבא שלי עשה לי כל כך הרבה צעצועים! אשחק עם האח.
איך תקרא לו? שאל האבא.
לדניאל!
אז נקרא לו דניאל! חייך ויקטור, מתבונן באורית.
אורית חיכתה בתקווה, ויקטור ידע זאת. יובל נדרש לשמור על שקט עד שזמן מסוים. אחרי מותו של הבן והאב, אורית איבדה את הילד מהקושי.
עכשיו, דניאל נולד, בדיוק כפי שיובל חזה.
סבתה מריה קיבלה את אורית עם הילד מהמרפאה במבט מאוכזב.
למה את בוכה שוב, אהובתי? חיבקה אורית, מרגיעה את בנה.
מה זאת? זה מביך, אהובתי, גרגרה מריה בקול גרוני. כל הכפר מדבר על המבוכה שלך.
כבר שבוע לא יצאתי מהבית. מיד יתחיל השאלות. מה אגיד לאנשים? שהנכדה שלי השתגעה?
בכפר, השמועות הרוויחו זמן רב. שום דבר לא הכניע את הכפר יותר מנשים חד-הוריות בגיל של שלושים ושלוש עם תינוק.
סבתה חרטה על אורית בעקביות, אך אחרי שנה אחת, מריה, חיה עם מרץ, נפטרה פתאום.
אורית בכה, למרות שהסבתא גדלה עליה.
דניאל גדל להיות בחור יפהפה, גבוה, שובל עיניים חומות, שחור שיער, שלא נראה כמו אמו, אך הוא אהב אותה ברוך.
בגיל שבעים, אורית הפכה לסבתא. דניאל, כששמע על הולדת בת, הגיע עם אמו לבית החולים. אשתו, סבתלנה, שכבתה בקומה הראשונה.
סבתלנה, סבתלנה! צהלה האבא המאושר. הראה לי את הבת!
סבתלנה נעמדה ליד החלון, מחזיקה בתינוקת. אורית חייכה מרוב משמחה, והזיעה של דמעות.
וואו! אמא, היא חומת! תראי כמה היא דומה לך! חייך הבן. חנה שמחה לראות את נכדהו הצעיר מאושר. הוא כבר גדל, ואין עוד מהפחד מהעולם.
אהבו את הסיפור, כתבו תגובות ולחצו לייק! קראה הקול המסתורית של החלום.
