יום חמישי, 22 ביוני 2026
היום חזרתי למרפאת הכניסה במשתה השנייה של בית החולים הדסה, והזדמן לי לשמוע שיחה שמזכירה את תחילת הסיפור של משפחת כהן, והיא נותרה חקוקה בזיכרוני.
ראיתם, הבחורה במרפאה שלנו? היא כבר בגיל הזהב
כן, שחרה לגמרי. כנראה שיש לה נכדים, אבל היא שוב ושוב חוזרת אל החדר הילד הקטן ביקש לה לראות אותה
אמא שלי נראית צעירה ממנו. תיאמרי, כמה שנים יש לבעלה?
היא שקטה ואינה מדברת עם אף אחד.
זה היה הרגע שבו הרגשתי שהשיחה מתקרבת אל סיפור חיים של אנטי כהן, אחת מהנשים שהוכנסו למחלקה אחרי ניתוח קטן.
**סיפורה של אנטי**
אנטי נולדה בשנת 1940 בעיירה קטנה בגולן. בת ארבעה, כל משפחתה נדבקה בטיפוס; אביה, אמה, אחיה בת שנה וסבו חלו והפסידו את החיים. מאז גדלה תחת טיפולה של סבתה מרים לוי, אשת בית קשוחה ומחוסה, שלא ידעה דבר על רוך או אהבה.
בשנת 1981, כשהיו לה ולחברתה יואב בן ה13, הם עזבו את כפריהם ועברו למרכז האזור לוד כדי לעבוד במפעל הצמחים. המפעל היה חוסר בכוח אדם, והם חיו בקרבתו, שם הכירו זה את זה והתחילו לעבוד יחד, כמו שני ילדים גדלים לציד מבוגרים.
בגיל חמישהעשרה, יואב נשלח לחזית לוחמת 1973 והייתה לו רצון להצטרף, אך לא נרשמה. בעודם מחזיקים ראשם לשירות המלחמה, החזיקו זה על זה בחיוך של תקווה.
בגיל שמונהעשרה, אנטי ויואב נישאו, אך לא חגגו האופן שלאחר המלחמה היה קשה, ולא היה מקום לחגיגות. אנטי, שבחרה לחיות עם בעלה, עברה לביתו של יואב, שהכפרים שלהם היו מפוזרים במרחק של שלושים קילומטרים.
כעבור שנה נולד לבם בן, אלון כהן, והייתה תחושת שלמות במשפחה. השמחה נמשכה רק כמה שנים. כשהיה בן שש, אלון, שעבד יחד עם אביו כ”אופה משרפות” במפעל, נשלח להציב תנור בכפר שליד, על חוף נהר קפואה. אבי אלון, יואב, לקח איתו את הכלי הכבד שלו הוא מעולם לא השתמש בכלים של אחרים, רק שלו.
בדיוק כשהתקרבו לחוף, הילד נפל בתל של קרח. יואב קפץ להציל אותו, אך הזרם הקר והקפואה הגבירה את המתח והאיבוד היה בלתי נמנע. כך, אלון נעלם מהחיים באותו יומו הקשה.
**החזרה של אנטי**
בגיל עשריםחמש, לאחר שמפלה את בעלה ואת בנה, אנטי עזבה את הבית שבו מזכיר לכל פינה את אותם האנשים האהובים. היא חזרה אל כפר הולדתה, אל סבתה מרים, שנשארה לבדה במעון הישן.
החיים של אנטי נשארו קפואים, היא נענדה מהעולם, ולא חשבה להקים משפחה נוספת.
כיום, אחרי שלושיםשלוש שנות קושי, אנטי בת ארבעים ושלוש, חשה כי ייתכן והזדמנות חדשה תבוא בעודה. היא נשארה ללא בן זוג, אך החליטה להרות, מודעת לקשיים שבדרך, והפחד מהבדידות היה חזק יותר מכל הבעיה האפשרית.
היא נאלצה לנסוע לכיוון תל אביב כדי לבדוק את בריאות העובר ולוודא שהכל בסדר. בשל קרירות מזג האוויר הקיצוני, היא הגיעה למרפאת השחר מוקדם, בחשש שהעזרה תתעכב.
מאז הבוקר הייתה אפורה, משוטטת במדרגות בית החולים, כי לפני שמונהעשר שנים איבדה את בעלה ואת בנה בתא דחופה, והזמן לא רפא את הכאב.
בסופו של דבר ילדה בן בריא וקרא לו דניאל. היא תמיד תזכר איך יואב חולם על אחיו
«קנה לי אח קטן», הוא ביקש. «אבא שלי עשה לי כל כך הרבה צעצועים, אני רוצה לשחק עם האח».
«איך תקרא לו?», שאל אביו.
«דניאל!», ענה.
«אז יהיה דניאל!», חייך יואב, מתמלא תקווה.
תמיכה של מרים הייתה קשה וקרה. היא קראה לאנטי:
«מאז מתי את בוכה שוב? מה עליך? כל הכפר משוחח על האשמה שלך».
אנטי נלחמה ביבשה של השפלה, ולא הרימה ראש, למרות שהכפריים הלכו על קצב חדשות שכואבות יותר בחורה בת ארבעים ושלוש ובת שלה החדשה.
במשך שנה אחת, מרים נותרה חיה, אך במקץ של מגבלה בריאותית היא נפרדה, והאישה שנשארה עם הילד שלמה, חיכתה עד שהאחרון היה חזק מספיק כדי לעבור.
דניאל גדל להיות בחור נאה עור חום, עיניים חומות, שיער ג’יני והיה שונה לחלוטין מאמו, שהייתה תמיד למקבל חום ואהבה.
בגיל שבעים, אנטי הפכה לסבתא של דניאל. כאשר נודע לו על הלידה של בתו, הוא, יחד עם אמו, פנה אל בית החולים שבו שכנה גרה, סלמה, על קומה ראשונה.
סלמה! סלמה! קרא בקול שמח אביו. תראי את הבת!
סלמה הופיעה ליד החלון, מחזיקה בתינוקת ריקה. אנטי חייכה במרום והיוותה דמעות של שמחה.
תראי! היא רעלה כמו אמא! אמר דניאל, מתבונן בתינוקת.
היום, כשאני מסיים את יומיי במרפאה, אני מביט ברופאים ובמטופלים, ומבין שהחיים, למרות שהרבה מהם מתים ונסגרים, משאירים עוגן של תקווה. האתגר הגדול הוא לא להיכנע לכאב, אלא ללמוד מהפסד ולחפש דרך חדשה, גם אם הדרך נראית חשוכה.
**לקח אישי:** החיים לעיתים קובעים לנו מסלול של צלקות, אך האמונה ביכולת לצמוח מחדש ולתת מקום לאהבה חדשה היא מה שמחזיקה אותנו בחיים.
יאיר כהן, רופא מחלקת חירום.
