האם שמעתן, בנות, על האישה שהגענו אליה בחדר האשפוז? היא כבר מבוגרת
היא אפורה לחלוטין. כנראה שיש לה נכדים, אבל היא עדיין שומרת על אותה תחושה של ילדה רעבה, למרות גילה
האם אמא שלי לא יותר צעירה ממנה? תוהים כמה שנים יש לבעלה?
היא שקטה וענייה, לא מדברת עם אף אחד.
זה גורם לה לבלתי שוחחת. אנחנו, בתור הבנות, מנסים להרגיש קרובות אליה. אפילו איני יודעת איך לפנות אליה; קוראים לה רזאלית, ככל הנראה.
אולי עדיף להשתמש בשם המלא והחצישם
במחלקת לידה של בית החולים במרכז הרפואה רמת החול החל ויכוח סוער כשאחת מהאמהות העתידות לצאת מהחדר למספר רגעים.
גורלה של רזאלית היה כבד. כשהייתה בת ארבע, כל משפחתה חלתה בטיפוס. אמה, אביה, האח הקטן בן שנה וסבה שנפגעו בבת אחת ולא יכלו לעמוד. מאז גדלה היא תחת השגחת סבתה מרים, אישה נוקשה ושלטת, שלא ידעה דבר על אהבה.
בשנת ארבעים ואחת לחייה, גלית ואוהד הגיעו לגיל שלושעשרה. הם גדלו בכפרים נפרדים, ואז עברו למרכז הישוב בעיירה קטנה בשם נווה שלום כדי לעבוד במפעל, כי חוסר עובדים היה חמור.
באותו מפעל, ובאותו הבית, נפגשו לראשונה והחלו לעבוד יחד, ללא מנוחה, בדיוק כמו המבוגרים סביבם.
בגיל חמשעשרה, אוהד נרשם לצאת לחזית. גלית, נערה שלמה עם שיער רז-אדום, רצתה להצטרף, אך לא קיבלו אותה; הואטו לומר שמאחורי קו החזית דרוש יותר עבודה מהאזרחים.
בגיל שמונהעשרה, גלית ואוהד נישאו, אך החגיגות נקטעו השנים שלאחר המלחמה היו קשות ולא הייתה אפשרות לחגיגות.
לצערה של מרים, גלית עברה לגור עם בעלה; הכפרים של שני המשפחות היו במרחק של שלושים קילומטרים זה מזה.
בשנה הבאה נולד לבניו הבכור, בשם יובל. ההורים הצעירים חגגו באושר, והבית היה מלא באידיליה. אך השנים הראשונות של יובל היו מלאות בקשיים, והם חוו אסון לפני שהזדקנו.
היום רק חצי השנה עבר על יובל, ובקרבתם של גלית ובעלה חיו בכפר השלווה, והקיבוץ כולו חמדו לחיותם. אהוד, שהיה פחען, הפך למפורסם בכל האזור בשל תנוריו המפורסמים.
יום אחד קראו לאהוד להציב תנור בכפר שכנות על ציד נהר הירדן. הוא לקח איתו את יובל, כי גלית הייתה בעבודה. היה קר מאוד, והם הלכו על פני קרח קפוא של הנהר.
אהוד נשא קופסה כבדה של כלי עבודה, שכן הוא השתמש רק בכלי שלו ולא קיבל להשתמש באחרים.
הילד, יובל, שיחק באושר ולא הקשיב לאביו שדרש ממנו ללכת לצידו. כשנותרו רק עשרים מטרים מהחוף, יובל נפל לתוך בלאי של שלג עמוס קרח. אהוד חזר למקום להציל את בנו, אך
רזאלית הזדקנה כבר בגיל העשרים וחמש, אחרי שאיבדה את בעלה ואת בנה. היא חיה בבית שבו כל דבר מזכיר לה את האיבוד, וגלית חזרה לכפר הולדתה, אל סבתה מרים.
גלית נסגרה לתוך עצמה, החיים הפכו חסרי משמעות, ולא חשבה על הקמת משפחה חדשה.
רזאלית חגגה לאחרונה ארבעים ושלוש שנה. במצב של יולדת חדפעמית, ללא בן זוג, גלית החליטה לשקול בחשבון. היא ידעה היטב את הקשיים הצפויים, אך הבדידות הפחידה יותר מהקושי עצמו.
הכפר בו גרה גלית היה מרוחק, והגעה אליו הייתה מסובכת. בחוץ היה קר חורפי, והיא הגיעה למרפאה מוקדם מאוד, חשה חרדה רבה לבריאות הילד, למרות שהגיל עדיין היה צעיר.
מאז הלידה היא לא מרגישה את עצמה, משוטטת בצל מסדרונות בית החולים: לפני שמונה עשר שנה איבדה את בעלה ואת בנה, והזמן לא ריפא את הכאב.
גלית הפכה לאם של ילד בריא, וקראה לו דוד. היא זוכרת איך יובל חזה על אח קטן.
קנו לי אח קטן, ביקש הוא. אבא שלי עשה לי כל כך הרבה צעצועים! אשחק עם האח.
איך תקרא לאח? שאל האב.
דוד!
אם כן, הוא יקרא דוד! צחק אהוד, מביט בגלית בעיניים מלאות אהבה.
באותו הרגע גלית חשה תקווה, אהוד בטח ברגע זה במחשבותיו. הם החליטו לשמור על יובל מהשיחה על אבדן, כי אחרי מות בעלו ובנו, גלית איבדה את הקשר עם הילד שחיה.
ועכשיו דוד נולד, בדיוק כפי שיובל חיכה.
סבתה מרים קיבלה את גלית עם תינוקות בביטוי של חוסר שביעות רצון.
למה את שוב בוכה, מזל טוב שלי? חיבבה גלית, מרגיעה את הילד.
זה בושה, מזל טוב שלי, גרגרה מרים בקול מריר. כל הכפר כנראה מדבר על המבוכה שלך.
כבר שבוע לא יצאתי מהבית, כולם יתחילו לשאול. מה אוכל לומר? שהנכדה שלי נכנסה למצב של טירוף?
בכפר, השמועות רצו מהר יותר מהרוח. אין דבר שמזיז את הכפרים כמו נשים רווקות בגיל שלושים וארבעה עם תינוק.
הסבתא קיללה את גלית בחריפות, אך אחרי שנה אחת מרים חלה בריאותה, והחלה להיעלם באיטיות. גלית התאבלה, למרות הכל, על כך שסבתה גדלה אותה.
דוד הפך לנער יפהפה, גובהו גבוה, עיניים חומות ושיער כהה, ולא דומה למוּמוֹת של אמא שלו, שאותה הוא אהב ברכות.
בגיל שבעים, גלית הפכה לסבתא. דוד, שלמד על הולדת בת, נסע עם אמו לבית החולים. אשתו, שרית, שוכנת בקומה הראשונה.
שרית, שרית! קרא אבא שמח. תני לי לראות את הבת!
שרית הגיעה לחלון, מחזיקה בתינוקת בבידה. גלית חייכה באושר, מגינה על הדמעות.
הי! אמא, היא חומה! תראי כמה היא דומה לך! חייך דוד. לראות את בנו שמח היה שמחה גדולה לרזאלית, שהרגישה שמחייה של בנה נגעו אל תוך עולם לא מפחד יותר.
הצטרפו לעמוד, תמכו בכותב בלייקים! כתבו בתגובות את מחשבותיכם על הסיפור!
