תקשיבי רגע, אני חייבת לספר לך משהו על החיים שלי. תמיד הייתי בחורה שמכוונת למטרה. עד גיל 25 כבר הצלחתי לחסוך לבד ולקנות לעצמי דירה בתל אביב.
לא קיבלתי עזרה מאמא ואבא, לא היו לי דודים שתמכו או משהו כזה, פשוט עשיתי הכל במו ידיי. ואז פגשתי את הבחור שהתאהבתי בו ממש נהייתי משוגעת וסיפרתי לו ישר שיש לי דירה משלי.
אבל עמדתי על שלי ואמרתי לו שאני לא מתכוונת לעבור לגור אצלו, ושאם נחליט לגור יחד, אז נשכור דירה משותפת והוא ישכור לנו מקום, ואני אשכיר את הדירה שלי כדי שאוכל לחסוך לשדרג לרכב טוב יותר.
הוא זרם עם זה, אמר שיתחיל לחסוך ואם הכל יסתדר נגור ביחד. חצי שנה אחר כך, פתאום הופיע אצלי בבית עם מזוודה. הוא סיפר לי שאין לו עבודה ושנגמר לו הכסף.
ביקש ממני שאארח אותו אצלי בדירה לתקופה, כאילו זה מובן מאליו. מזל שיש לו הורים שיכולים לעזור לו, באמת. אני כמובן לא הסכמתי הרגשתי שזו הייתה סתם תירוץ כדי לחיות על חשבוני. בסופו של דבר נפרדתי ממנו. אין מה לעשות, שאלו החייםבאותו ערב ישבתי לבד בסלון, קצת עצובה אבל בעיקר גאה בעצמי. הסתכלתי סביבי על הקירות, על התקרה, על החלונות הגדולים. כולם היו שלי, פרי עמל ידי. פתאום קלטתי שזה לא הדירה שמגדירה אותי, אלא הכוחות שגייסתי כדי להשיג אותה את העצמאות, את האומץ להגיד “לא” כשמשהו לא נכון לי.
שמתי מוזיקה אהובה והכנתי לעצמי תה. הבטתי החוצה לרחוב התל-אביבי השוקק, והרגשתי שלווה חדשה. אולי זה לא הסיפור הכי קלאסי של אגדה רומנטית, אבל זו האגדה שלי. וידעתי שגם אם הדרך תהיה לפעמים בודדה, היא תמיד תהיה אמיתית ובדיוק כפי שאני אוהבת.
