הייתי קונה קפה לאישה שמקפלת לי את הכביסה במכבסה… עד שבעל המקום אמר לי: “היא לא עובדת כאן. היא באה כדי לזכור.” “החולצה שלך מתקפלת באהבה, לא במהירות,” נזפה בי. חשבתי שהיא העובדת הכי מסורה בעולם. השארתי כסף על השולחן, אבל היא אף פעם לא לקחה. הייתי קונה לה קפה – זה היה כל מה שהייתה מוכנה לקבל. כשהבנתי למה היא מלטפת בגדים של אחרים במסירות כזו, הבנתי שלפעמים גיהוץ חולצה הוא מעשה האהבה הגדול ביותר. אני שונא לכבס. לא נשוי, בן 28 והחיים שלי הם מרוץ תמידי. כל יום ראשון אני מגיע למכבסה על פינת הרחוב, מביא שק מלא בגדים, מפעיל מכונה ובוהה בנייד, וכשהמייבש מסיים – דוחס שוב את כל הכביסה, מקומטת. “בבית אסדר,” אני משכנע את עצמי. לפני חודשיים הכרתי את דונה קתה. אישה קטנה, מבוגרת עם שיער לבן מושלם וסינר משובץ שתמיד לובשת. כל יום ראשון הייתה שם. ראיתי אותה מוציאה בגדים ממייבשים זרים, מקפלת בדיוק צבאי ובידיים של סבתא. הסדינים יצאו לה ישרים להפליא. הגרביים – מזווגות. החולצות – מוחלקות כאילו משי. אחת הפעמים ראתה אותי מתמודד עם סדין גומי שהסתבך. “תן לי, ילד,” דחקה בי. “איך אפשר לראות את זה?” בתנועה אחת הסדין הפך לריבוע חלק. “וואו,” אמרתי. “את אלופה. כמה גובה אם תקפלי לי הכל?” צחקה. “אני לא לוקחת כסף. אבל אם תקנה לי קפה מהמכונה, עם שני סוכר – סגרנו.” מאז זה הטקס שלנו. אני מכבס, היא מקפלת. ובינתיים מלמדת אותי על החיים דרך עצות כביסה. “אסור לערבב מגבות עם בגדים עדינים – מגבת פוגעת בבד. גם עם אנשים. תבחר עם מי להיות.” “יש לך חולצה עם צווארון רך. צריך עמילן. אם לא תדאג לעצמך – לא יכבדו אותך.” הנחתי שהיא עובדת שם. השארתי כסף, היא תמיד החזירה. “עבור הבא שצריך סבון,” אמרה. בשבוע שעבר באתי – דונה קתה לא הייתה. לקחתי את הכביסה העצובה מהמייבש. ניגשתי למשרד של פדרו, בעל המקום. “פדרו, מה עם דונה קתה? יום חופש?” הביט בי במבט משונה. “דונה קתה? עם הסינר? היא לא עובדת פה, אף פעם לא עבדה.” “איך יכול להיות? כל שבוע היא כאן.” “כי היא בוחרת לבוא.” סיפר לי את הכל. גרה למעלה, איבדה את בעלה ובנה בתאונה. שניהם נהגי משאיות. ארבעים שנה כיבסה וגיהצה להם מדים. חייתה בשבילם. אחרי מותם – לא נשאר לה למי לגהץ. שקעה בשתיקה. יום אחד ירדה למכבסה וביקשה לשבת ולהריח את הריח, לשמוע את הרעש. התחילה לעזור לצעירים כמוני, בהתחלה בתשלום, אחר כך בחינם. “רק תנו לי להרגיש שוב בד חם בידיים. להרגיש שאיכפת לי ממישהו.” נפעמתי. חשבתי שאני קונה לה קפה זול. אבל היא העניקה לי את רצונה להיות אמא ואישה. קיפלה לי בגדים כאילו אני בנה. עליתי אליה הביתה ודפקתי. הייתה מצוננת. “סלח לי, ילד, לא הגעתי היום. הכביסה התקמטה לך?” “אני פה לא בגלל הכביסה.” קניתי חולצה חדשה ולקחתי מגהץ קיטור מקצועי – בתשלומים. “הבאתי לך עבודה,” אמרתי. “יש לי פגישה חשובה, רוצה להיראות מושלם. אף אחת לא מגהצת כמו שאת יודעת. תלמדי אותי? אני אכין קפה.” העיניים שלה נצצו. “תיכנס, ילד. החולצה הזו עדינה. צריך כבוד.” בילינו יחד אחר צהריים בגיהוץ. היא לא גיהצה רק לי את החולצה. היא גיהצה לעצמה את הנפש. עכשיו אני לא הולך למכבסה רק לכבס. אני הולך ללמוד. ולמדתי: יש אנשים מלאים אהבה לא מדוברת, שצריכים רק משימה פשוטה כדי לתת אותה. דונה קתה לא מקפלת בגדים. היא מקפלת בדידות – עד שהיא מסודרת. מה דעתך – האם בישול, גיהוץ, טיפול הם שפת אהבה או רק חובה? לסבתות רבות זו הצהרת “אני אוהבת אותך”. את הבדידות מרפאים בכך שמרגישים נחוצים. אם יש לך מבוגר/ת שמפליג/ה לבד – תבקש/י עזרה או עצה. לפעמים זו התרופה הכי טובה.

קניתי קפה לגברת שמקפלת לי את הבגדים במכבסה – עד שבעל המקום לחש לי: “היא לא עובדת כאן. היא פשוט באה להזכר.” “ילד, את החולצה הזאת מקפלים באהבה, לא בלחץ,” גערה בי. חשבתי שהיא העובדת הכי מסורה בעולם. השארתי לה כסף — היא אף פעם לא לקחה. כל מה שהסכימה לקבל היה קפה קטן. כשהבנתי למה היא מלטפת בגדים של אחרים כל כך בעדינות, קלטתי: קיפול חולצה יכול להיות המעשה הכי גדול של אהבה. אני שונא לכבס. רווק בן 28, חיים של מירוץ. כל יום ראשון הולך למכבסה בשכונה, דוחף בגדיי למכונה ומחכה, תקוע במסך הטלפון. לפני חודשיים הכרתי את סבתא קטי. אישה קטנה עם שיער לבן וסינר משובץ, תמיד שם בימי ראשון. ראיתי איך היא מקפלת בגדים של זרים בדיוק צבאי אבל ברכות של סבתא. פעם אחת עזרה לי לקפל סדין, בלעדיה לא הייתי מסתדר. “עזוב, ילד, זה לא ככה,” אמרה ויישרה את הסדין לתפארת. התלהבתי: “את אמנית! כמה את לוקחת?” היא חייכה: “לא לוקחת כסף. רק קפה מהמכונה עם שתי סוכר.” זה נהיה הטקס שלנו. אני מכבס — היא מקפלת. תוך כדי, נתנה לי שיעורים על החיים, דרך עצות לכביסה: “לעולם אל תערבב מגבות עם בגדים עדינים — גם אצל אנשים, צריך לדעת עם מי מסתובבים.” “דאג שתהיה לך יציבות כמו לקולר של חולצה — אחרת לא יכבדו אותך.” חשבתי שהיא עובדת שם, תמיד ניסיתי לשלם, היא סירבה. “שאני אשאיר למישהו אחר חומר כביסה,” אמרה. יום אחד נעלמה. נכנסתי לבעל המקום — שלמה, ושאלתי: “שלמה, איפה סבתא קטי? יצאה לחופשה?” הוא חייך עצוב: “קטי לא עובדת פה. היא באה כי זה מנחם אותה. איבדה בעל ובן בתאונת דרכים, כל חייה טיפלה במדים שלהם. עכשיו כשאין לה למי לקפל, באה לפה לקפל בשביל להרגיש שוב אמא.” היום הבנתי – לא אני נתתי לה קפה. היא העניקה לי חום של משפחה. קניתי חולצה לבנה ומגהץ חדש, עליתי אליה: “הבאתי עבודה — תלמדי אותי איך לגהץ? אני אכין קפה.” עיניה הבריקו: “בוא, ילד, חולצה כזו צריכה שיכבדו אותה.” בילינו יחד. היא לא גיהצה רק את החולצה שלי — היא יישרה לעצמה את הלב. עכשיו אני מגיע למכבסה גם כדי ללמוד. כי יש אנשים עם ים אהבה בלב, שצריכים רק משימה קטנה כדי להעניק לאחרים. סבתא קטי לא מקפלת בגדים — היא מסדרת בדידות. ומה דעתכם — האם בישול, גיהוץ, טיפול זו רק חובה, או הדרך להגיד “אוהב אותך”? הבדידות נרפאת כשיש למי לעזור. מכירים קשיש שגר לבד? תבקשו ממנו עצה או עזרה קטנה — לפעמים זה כל מה שהוא צריך.

Купувах ѝ кафе на жената, която грижливо сгъваше дрехите

00

הייתי קונה קפה לאישה שמקפלת לי את הכביסה במכבסה… עד שבעל המקום אמר לי: “היא לא עובדת פה. היא באה כדי להיזכר.” “ילד, את החולצה הזו מקפלים באהבה, לא במהירות,” גערה בי. חשבתי שהיא העובדת הכי מסורה בעולם. השארתי לה כסף, אבל היא אף פעם לא לקחה. הייתי קונה לה קפה — זה כל מה שהסכימה לקבל. כשהבנתי למה היא מלטפת בגדי זרים במסירות כזו, קלטתי שלפעמים גיהוץ חולצה הוא מעשה האהבה הכי גדול. אני שונא לכבס. רווק, בן 28, וכל יום הוא מרדף אחרי הזמן. כל יום ראשון אני במכבסה בשכונה עם שק הכביסה שלי, טוחן הכל למכונה, מחכה מול המסך, ואז דוחף רק מה שיוצא, מקולקל וקצת עקום, חזרה לתיק. “נכון, בבית אני כבר אסדר,” אני משקר לעצמי. לפני חודשיים הכרתי את סבתא רבקה. אישה קטנה, שיער לבן לבן וסינר משובץ שתמיד לובשת. כל ראשון היא שם, מוציאה בגדים ממייבשים זרים, מקפלת בקפדנות של קצין ורוך של סבתא. המצעים אצלה עם קווים מושלמים. הגרביים — תמיד זוגות יחד. החולצות — מוחלקות כאילו היו משי. יום אחד ראתה אותי נאבק עם סדין גומי שנתקע לו. “עזוב, ילד,” דחפה אותי בצחוק. “אתה עלוב. ככה לא עושים.” שניים שלושה קיפולים — ויש לי מלבן מושלם. “וואו,” אמרתי, “את אמנית. כמה עולה לי שתסדרי לי הכל?” היא צחקה. “אני לא לוקחת כסף. אבל אם תקנה לי קפה מהמכונה, עם שתי סוכריות — סגרנו.” מאז זה הפך לריטואל שלנו. אני מכבס. היא מקפלת. ותוך כדי, היא נותנת לי שיעורים על החיים, במסווה של טיפים לכביסה: “אף פעם אל תערבב מגבות עם בגדים עדינים. מגבת שורטת — הרקמה נפגעת. גם אנשים כאלה.” “לחולצה הזו התרככה הצווארון, צריך להקשיח. אם לא תיתן לעצמך גבולות — אף אחד לא יכבד אותך.” הייתי בטוח שהיא עובדת שם. השארתי לה כסף — היא תמיד השאירה אותו. “למי שצריך אבקה,” אמרה. יום ראשון שעבר באתי — ואין רבקה. הבגדים שלי יצאו מהמייבש — נשארו בודדים ומקומטים. נכנסתי לבעל המקום, יוסי. “יוסי, איפה רבקה? חולה?” יוסי חייך בצער: “רבקה? האישה עם הסינר המשובץ?” “כן, זו שמקפלת…” “ילד… רבקה לא עובדת פה. אף פעם לא עבדה.” “איך? כל ראשון היא פה.” “כי היא באמת צריכה להיות. היא גרה למעלה. לפני שנה איבדה את בעלה ובנה בתאונה. שניהם נהגים. ארבעים שנה היא כיבסה וגיהצה להם את המדים. חיה בשביל לדאוג להם. רצתה שהאנשים שלה יהיו ‘הכי נקיים על הכביש’… כשמתו, נשארה לבד לגמרי. הפסיקה לאכול. השתתקה. יום אחד ירדה רק לשבת פה, בין הריח של מרכך וההמולה של מכונות. ‘זה מרגיע אותי,’ אמרה. בהתחלה עזרה לצעירים, לקחה כסף — אחר כך הפסיקה. רק רצתה להרגיש שוב ידיים חמות על בד. להרגיש שוב שהיא דואגת למישהו.” נשארתי בלי מילים. חשבתי שאני מזמין לה קפה זול — והיא נתנה לי את כל הצורך שלה להיות אמא ורעיה. הקפידה על בגדי – כאילו היו של בנה. עליתי אליה — דפקתי בדלת. היא פתחה — חולה. “ילד, סליחה שלא באתי היום. לא הצלחתי לקום, הבגדים שלך התקמטו נורא?” “לא בגלל בגדים באתי.” קניתי חולצה לבנה חדשה ונטו מקצועי — בתשלומים. “הבאתי לך עבודה,” אמרתי, “יש לי פגישה חשובה ואני רוצה להיות מדוגם. אף אחד לא מגהץ צווארון כמוך. תסכימי ללמד אותי? אני אכין את הקפה.” העיניים שלה נצנצו. “בוא, ילד. החולצה הזו עדינה. צריך כבוד.” בילינו אחר הצהריים בגיהוץ. היא לא יישרה רק את החולצה שלי — היא יישרה את הלב שלה. עכשיו אני כבר לא בא למכבסה רק בשביל כביסה. אני בא ללמוד. ולמדתי — יש אנשים עם כל כך הרבה אהבה שלא הספיקו להוציא לעולם, שכל משימה קטנה היא ההזדמנות שלהם לתת. סבתא רבקה לא מקפלת בגדים. היא מקפלת בדידות — עד שיהיה מסודר. ואתם מה חושבים — בישול, גיהוץ, דאגה — זה באמת שפה של אהבה או רק אחריות? אצל הסבתות שלנו — לפעמים זה הדרך היחידה להגיד “אני אוהבת אותך”. הלבד מתרפא כשמרגישים שוב שמישהו צריך אותך. אם אתם מכירים קשיש בודד, תבקשו ממנו טיפים קטנים או עזרה. לפעמים זה התרופה הכי טובה שיש.

כל שבוע, הייתי קונה כוס קפה קטנה לאישה שמקפלת את הבגדים

00

הפסקתי לחפש את הבן שלי לפני שלוש שנים, ועדיין אני זוכר את המרירות של ההחלטה הזאת – כאילו בלעתי את הגאווה שלי רק כדי לא למות מעצב. חודשים של הודעות שלא נענות, שיחות שלא נאספות, תפילות חרישיות לקבל חמש דקות של תשובה: מתי ולמה מחקת אותי מהחיים שלך? לילות בהם שכבתי ער, בודק שוב ושוב את הטעויות שלי – איפה הרמתי קול, מתי לא שמעתי, אילו הבטחות לא קיימתי. שאלתי את עצמי בשקט אם לא נשבר מה שרציתי לשמור מכל. ובמרדף הזה הלכתי לאיבוד – לא רק כי הוא לא ענה, אלא כי איבדתי את הכבוד לעצמי ולו. עד שיום אחד, במרכז הקהילתי שבו התנדב, קראתי משפט: “אהבה אמיתית לא מכריחה – היא נוכחת. לפעמים שקט הוא הדרך החזקה ביותר לאהוב”. זה לא היה איום ולא שיעור קשה – רק אמת מפוכחת. ואז עצרתי. לא חסמתי. לא רמזתי בפייסבוק. לא חיפשתי רחמים אצל השכנים. פשוט שחררתי – לא מתוך עקשנות, אלא מתוך כבוד לעצמי ולו. אמרתי: עשיתי את שלי. גידלתי אותו ככל שיכולתי, לא כמו שחלמתי. קמתי כל בוקר כדי להוביל אותו לבית ספר, עבדתי כפולות במוסך, קניתי מחברות גם כשלא היה, עודדתי ממשחקי הילדים למרות שבפנים הייתי מותש. לימדתי אותו לבקש סליחה ולהגיד תודה. זרענו ערכים על אדמה קשה, אבל למדתי: אם הזרע טוב, יום אחד ינבט – ודמעות לא יזרזו אותו. חזרתי לחיות – תיקנתי את המרפסת, בישלתי לעצמי, עזרתי במטבח קהילתי וגיליתי שלפעמים כאב של האחר הופך את שלי לקליל יותר. חזרתי לבית הכנסת לא בשביל ניסים, אלא כדי ללמוד לנשום. פתאום השכונה שוב דיברה אליי – והתחזקתי. רציתי שיום אחד, אם יסתכל אחורה, יראה אבא זקוף ולא שבור. כי גם מרחוק, רוגע מחנך. חלפו שלוש חנוכות, שלושה כסאות ריקים בשולחן, וכשהצלחת היתה מוכנה “ליתר ביטחון” – נשמתי עמוק. עם הזמן האשמה דעכה. החיים, מסתבר, יודעים להראות מה באמת חשוב – דווקא כשחושבים שהכול בשליטה. ואז, באמצע יום של חול, שמעתי רכב נעצר. ראיתי את הבן יורד, נראה עייף ושונה, עם סל לתינוק ביד. עמד על המעקה, מתבונן בבית שתיקנתי בידיים שלי. בקול רועד אמר: “לא ידעתי אם תקבל אותי. עכשיו אני אבא – ורק עכשיו הבנתי כמה זה קשה”. הבנתי – הוא לא חזר להילחם, אלא מפוחד, כנה, בוגר. לא ביקשתי הסברים, לא הטחתי אשמות. פשוט פתחתי את הדלת ואמרתי: “יש פה תמיד מקום בשבילך”. ודמעה נפלה עליו בלי רשות. הוא נכנס, עם הילד על הידיים, והבנתי – משהו ישן נשבר, וחדש התחיל. אם אתה רודף אחרי ילד שבורח – עצור. קח נשימה. אי אפשר לדרוש אהבה בכוח. אי אפשר להכריח חיבוק. לפעמים המעשה הכי אמיץ זה לשחרר בכבוד, להאמין במה שזרעת, ולהמשיך הלאה. ואם יום אחד הם חוזרים – אל תקבל אותם עם שיפוט ביד, אלא עם חסד בלב. כי אהבה אמיתית זה לא לשבור את הדלת, אלא להשאיר את המנעול פתוח… לשנייה שהלב ימצא את הדרך חזרה.

לפני שלוש שנים ניסיתי למצוא את הבן שלי, ועד היום אני

01

הפסקתי לחפש את בני לפני שלוש שנים ועדיין זוכר את הטעם המר של ההחלטה, כאילו בלעתי את הגאווה שלי רק כדי לא למות מעצב; חודשים של הודעות שנותרו “נקרא”, שיחות שלא נענו, תחינות לשיחה של חמש דקות – רק להבין מתי ולמה מחק אותי מחייו; לילות של חשבון נפש על טעויות הילדות, ימים של מאמצים שקטים; ורגע אחד, בפתק במתנ”ס שבו היה מתנדב, קראתי: “אהבה אמיתית לא נכפית – היא נוכחת, לפעמים בשתיקה”; אז שחררתי, לא מהתרסה – מהכבוד; המשכתי לחיות, תיקנתי את המרפסת, בישלתי לעצמי, חילקתי אוכל לנזקקים, חיפשתי שלווה בבית הכנסת ובסופו של דבר, אחרי שלוש חנוכות ללא נוכחותו, יום אחד הוא חזר – בוגר ועייף, עם תינוק בידיים והתנצלות שקטה בעיניים; לא דרשתי הסברים, לא ביקשתי קינת יום – רק פתחתי את הדלת ואמרתי: תמיד יש לך צלחת פה, זה הבית שלך; כי למדתי שאהבה אינה רודפת עד שהלב נשבר – אהבה היא להותיר את המנעול ללא מפתח, עד שהלב ימצא את הדרך חזרה.

לפני שלוש שנים ניסיתי לחפש את הבן שלי, ומאז לא забравих

01

La novia equivocada. Valentín era el alma de cualquier fiesta. Nunca se había anunciado en periódicos ni en televisión, pero su nombre y su teléfono circulaban de boca en boca, pasando de amigo en amigo por ese “radio patio” tan nuestro. ¿Maestro de ceremonias en un concierto? ¡Por supuesto! ¿Animador de cumpleaños o bodas? ¡Encantado! Hasta condujo la fiesta de fin de curso de un colegio infantil, conquistando no sólo a los niños, sino también a sus madres. Todo empezó casi por casualidad. Un amigo cercano se casaba, el presentador contratado de antemano no apareció porque, según se supo después, había cogido una buena borrachera. No había tiempo para encontrar a otro y Valentín tomó el micrófono. Durante su etapa de estudiante había participado en el grupo de teatro «Logos», fue fijo en las «Primaveras Universitarias» y en el concurso de humor KVN, así que el improvisado evento resultó un éxito total, y en el propio salón de bodas otras dos personas le pidieron animar también sus celebraciones. Tras terminar la universidad, Valentín entró a trabajar en uno de los institutos científicos de la ciudad, donde cobraba un sueldo ínfimo. Sin embargo, sus primeros ingresos como animador le motivaron tanto que aceptaba cualquier encargo, recibiendo además de gratificación económica, una gran satisfacción personal. Pronto, lo que sacaba en esas celebraciones multiplicaba por diez su sueldo de joven científico. Tras apenas un año, Valentín se decidió: dejó el instituto, se compró un equipo de sonido profesional, abrió una pequeña empresa y empezó a dedicarse oficialmente al mundo del espectáculo. Al mismo tiempo, tomó clases de canto, porque voz y oído no le faltaban, y poco después, además de animador, se convirtió en animador cantante, actuando hasta tres veces por semana como cantante en un restaurante. Y así, a sus 30 años, Valentín era apuesto, bien situado y conocido como buen cantante, DJ y maestro de ceremonias capaz de levantar de la silla al público más apático. Soltero convencido (¿para qué más con tantas chicas dispuestas?), veía cómo todos sus amigos iban formando familia, y poco a poco empezó a imaginar su propia felicidad hogareña. Pero el problema era: ¿con quién? Las relaciones fáciles no le interesaban más allá de lo evidente: quería encontrar a la mujer definitiva, para toda la vida. — Habrá que enamorar a una muchacha jovencita, educarla “a mi manera”, y casarme con ella cuando cumpla los 18. ¡La esposa perfecta! —decía en broma. Incluso comenzó a aceptar trabajos como animador de fiestas de graduación en institutos, con la esperanza de encontrar allí su media naranja. Pero las jóvenes de hoy, pensaba Valen, no eran como él imaginaba, así que seguía buscando, fijándose en las más jovencitas, como él decía “acechando a la presa rara”. Y entonces, los dioses decidieron echarse unas risas a costa de mi primo. Al principio nada hacía presagiar lo que estaba por venir. Llamó una señora recomendada por conocidos: — Buscamos maestro de ceremonias para una boda. ¿Está libre el 17 de junio? ¡Perfecto! ¿Podemos vernos? Se reunieron. Y ahí, según Valentín, comprendió por primera vez eso de “el suelo se abre a tus pies”. La mujer, que se presentó como Xenia, era deslumbrante; jamás había visto nada igual en persona. Hablaba claro, con seguridad, era tan hermosa como inteligente. Al mirarla, Valentín calculó que tendría unos 25 años, quizá algo más, pero en la conversación mencionó que había sido de la Juventud Comunista, así que debía rondar los 40 como mínimo. Acordaron todo y firmaron un contrato, aunque Xenia protestaba: – ¿Para qué? Confío en usted, sus recomendaciones son excelentes. Valentín siempre trabajaba con contrato, no sólo por cumplir él, sino porque exigía lo mismo a los clientes. Insistió. Mientras tanto, el móvil de Xenia sonó con un mensaje: — Ah, es el novio, que ya viene a por mí. ¿Puede llevarme? Valentín salió para despedirla. Solía hacerlo para observar las dinámicas entre los novios. Pero en esta ocasión, lo movía la envidia. Se imaginó a un hombre maduro, pero del coche bajó un chico aún más joven que él: — ¿Todo bien, Xenia? —ella sonrió y él le abrió la puerta. — ¿Va a ser usted el animador de nuestra boda? Encantado, me llamo Roberto, el novio —le tendió la mano a Valentín. Valentín quería golpearle, borrar de un puñetazo esa sonrisa triunfal, pero sólo alcanzó a estrecharle la mano: — Valentín. Encantado. Desde ese día, Valentín perdió el sueño. Cualquier excusa le valía para llamar a Xenia, escuchar su voz, verla. El día de la boda se acercaba y Valentín creía volverse loco. Incluso pensó en rechazar el trabajo, aunque eso implicara perder la oportunidad de ver a Xenia. A veces, el propio Roberto se aparecía por la oficina: — Xenia me pidió que te trajera esto… Valentín lo odiaba con toda su alma. Incluso pensó en abandonar el encargo y perder su buena reputación, pero eso sería renunciar a volver a ver a Xenia. Su única confidente, una amiga fiel, le preguntaba con ironía: — ¿Y las colegialas? ¿Ya no quieres tu esposa perfecta? Valentín siempre contestaba de mala gana: — ¡Anda ya! Xenia es la mujer ideal, ninguna otra me interesa. — ¡Díselo! —le aconsejaba su amiga. Pero él sólo respondía: — ¿Estás loca? Va a casarse con otro, eso significa que le quiere. ¿Para qué iba a interesarse por mí? Dos días antes de la boda, Xenia volvió «para pulir el guion y que todo salga perfecto». Como en la oficina estaban con reformas, se vieron en el piso de Valentín. Charlaron mucho, rieron, estaban en su salsa. Al despedirse, Valentín propuso un brindis con champán: — Por una boda perfecta. Xenia aceptó riendo, y entre risas y el efecto del champán, Valentín se atrevió a besarla. Para su sorpresa, ella le correspondió. Perdieron el control. Cuando Valentín despertó al amanecer, apenas podía creer lo sucedido… No quedaban rastros de Xenia, excepto el suave aroma de su perfume en la almohada. Sí, había pasado. Le costó asumirlo. ¿No ocurriría nada en la boda? Marcó el número de Xenia: — Hola… Ella, con naturalidad, contestó: — ¡Hola! Perdona por irme sin despedirme, ¡pero imagina el lío que tengo! La boda es mañana… — ¿Va a celebrarse la boda? – preguntó, con la voz ahogada. — Claro, ¿por qué no? ¡Todo va de maravilla! ¿Son todas las mujeres igual de frías? ¿Iba a mirar a su novio a la cara después de esto? ¿Debería boicotear la boda? ¿De verdad quería a una mujer así? Luego, sinceramente, se respondió: sí. La quería, fuera como fuera. Al día siguiente llegó pronto al restaurante. Las decoradoras terminaban el salón y coqueteaban con él. Entonces… No pudo creerlo: Xenia se acercaba. — Hola. He escapado nada más terminar el registro civil porque necesitaba verte —le sonrió—. ¿Pero qué te pasa, Valen? — No entiendo nada —balbuceó él—. ¿Entonces… ya te habías casado? ¿Y luego has venido aquí? — Claro, ¡cabeza hueca! ¿Por qué iba a irme de fiesta por ahí con los jóvenes si podía estar contigo? ¿No te alegras? — Espera, ¿con qué jóvenes? ¿Acaso no te casas tú? Xenia le miró atónita y luego rompió a reír, una risa limpia y contagiosa que hizo sonreír a Valentín. — ¡Por supuesto que no! ¡Se casa mi hija, Ksenia! Ella estudia en Barcelona y acaba de llegar ayer —de repente, dejó de reír—. ¿En serio pensabas que yo era la novia? ¿Y que dos días antes de la boda me iría con otro? ¡Vaya imagen tienes de mí…! Por fin lo entendió: Xenia nunca había dicho “yo” o “nosotros”, siempre hablaba de “la novia y el novio”. Y Roberto jamás la llamó “Ksenia”, siempre “Xenia” y de usted. ¿Cómo no lo había notado antes? Qué ridículo. Entonces, al fin, Valentín se atrevió con la gran pregunta: — ¿Y tú? ¿Estás libre? —Al verla asentir, lanzó—: ¡Cásate conmigo! Por favor… La boda de la verdadera pareja fue fabulosa, Valentín se superó, los invitados estaban felices. Los novios fueron a darle las gracias: — ¡Muchísimas gracias! No sabemos cómo agradecerte. — Yo me encargaré de ello —apareció Xenia, — Id, el coche os espera; aquí mando yo. La noticia de que Valentín se casaba con una mujer nueve años mayor corrió rápida entre los familiares. Al principio lo miraron con recelo, pero al ver a la novia todos coincidieron: — ¿Y quién no se iba a enamorar de una así? Xenia y Ksenia compartieron maternidad con apenas dos semanas de diferencia.

La novia de otro. Valentín siempre tenía la agenda

00

הפסקתי לחפש את הבן שלי לפני שלוש שנים ועדיין אני זוכר את טעם ההחלטה הזו – כאילו בלעתי את הגאווה שלי רק כדי לא למות מעצב. חודשים הייתי אותו אבא שרודף, כותב הודעות שנשארות על “נראה”, מתקשר שוב ושוב עד שהסוללה נגמרה, משאיר הודעות בקול חנוק ומבקש חמש דקות – רק להבין מתי ולמה מחק אותי מחייו. שכבתי לישון מאוחר, סופר את שגיאות העבר – כשכשהיה ילד ידי הושטה בנזיפה, כשחזרתי עייף מהעבודה ולא הקשבתי, כשהבטחתי שאהיה שם ולא הופעתי. התביישתי בשקט – אולי אני שבורתי מה שכה רציתי לשמר. ובמאמצי, הלכתי לאיבוד. לא רק שהוא לא ענה – אלא אני איבדתי את הכבוד שלי. בלי לשים לב, לימדתי אותו שאהבתי זולה, שאפשר לדרוך עליה ולהמשיך הלאה. באחר צהריים אחד במטבח ראיתי פתגם על דף במרכז הקהילתי בו עזר לפעמים: “אהבה אמיתית לא כופה – היא מתגלה. לפעמים השתיקה היא הדרך הכי חזקה לאהוב.” זו לא היתה אזהרה ולא מוסר נוקשה, רק אמת פשוטה – מרעידה בלי להרים קול. ושם – עצרתי. לא חסמתי. לא רמזתי ברשת. לא דברתי ברחובות על “ילדים כפויי טובה”. לא בכיתי לשכנים לבקש צדק. רק שחררתי. לא כנקמה. עשיתי זאת מתוך כבוד – כלפיו… וגם כלפי עצמי. אמרתי לעצמי: מילאתי את חובתי – גידלתי אותו עם מה שהיה לי, לא עם מה שחלמתי. קמתי אלפי בקרים מוקדם כדי לקחת אותו לבית הספר, קניתי מחברות גם כשלא היה כסף, עבדתי כפול במוסך בתל אביב, הלכתי למשחקים במגרשים מאובקים, לימדתי אותו להתנצל, לומר תודה, להסתכל לאנשים בעיניים. נתתי לו ערכים – כמו לזרוע על אדמה קשה, בסבלנות ובאמונה. הבנתי בכאב: אם הזרע נזרע נכון – יפרח. ואם לא… הדמעות שלי לא ישקו אותו. התחלתי לחיות. תיקנתי את המרפסת שנהרסה מאז שאמא שלו נפטרה. החלפתי קרשים, צבעתי לאט, כאילו עם כל מברשת אני מסדר גם את עצמי. התחלתי לבשל לעצמי – חומוס, אורז, מרק פשוט. התרגלתי לאכול בלי לצפות לצעדים. התנדבתי בחלוקת מזון לנזקקים, וגיליתי שכאשר מלווה כאב של מישהו אחר – שלי נעשה קל יותר. התחלתי ללכת לבית כנסת בבוקר יום ראשון – לא כדי לבקש ניסים, אלא ללמוד לנשום. אחר כך ישבתי על ספסל בקפה חד-פעמי, מתבונן בחיים שחולפים. האישה מהפינה ברכה אותי, האיש עם הסמבוסק דיבר אלי. השכונה חיה. ואני, לאט, התרוממתי. רציתי שכשיביט אחורה, לא יראה אבא שבור שממתין לטלפון כמו כלב נאמן, אלא אב עם גב זקוף, לב נקי ושקט שלו. למדתי שגם שקט מחנך, גם מרחוק. שלוש פעמים חלפה חנוכה, שלוש כיסאות ריקים לשולחן, שלוש פעמים הנחתי צלחת “למקרה” – והחזרתי, ללא מהומה. המשקל מעל כתפיי ירד. הוא לא נעלם, אבל הפסיק לכתוב. החיים מלמדים מה חשוב – תמיד כשחושבים שהכול בשליטה. יום שלישי רגיל, בלי אירוע – שמעתי רכב עוצר ליד הבית. הצצתי בחלון, הלב דופק כשל גמר. ראיתי את בני יוצא, נראה מבוגר ועייף, כאילו שלוש שנים עיצבו אותו בלא מילים. בזרועותיו סל לתינוק. עמד זמן רגע, הבט במרפסת שתיקנתי, בבית ששרד, בי – לא בטוח אם נשארתי אותו אדם. עלה באיטיות. עמד בפתח. שפתיו רטטו כאילו נושא התנצלות כבדה. “לא ידעתי אם תרצה לראות אותי,” לחש, וקולו נשבר. “אני… עכשיו אבא. וכשהחזקתי אותו… הבנתי. כמה זה קשה. לא היה לי מושג.” ראיתי בו לא גבר שנאבק – אלא בן מפוחד שחזר. עיניו גילו בגרות שבאה מאוחר, אך באה. לא עם תירוצים יפים, אלא באמת. יכולתי לדרוש הסברים, חשבונות, לומר “אמרתי לך” – כנשק טעון, כמו הורים רבים. אבל אהבה אמיתית לא דורשת נקמה. היא מחפשת שלווה. פתחתי את הדלת. לא הכרתי אותו להתנצל. לא ביקשתי הסבר. שלחתי יד והזזתי את הרשת, כמו שענן נסוג מהשמש. — “יש פה תמיד צלחת בשבילך,” אמרתי ברוגע, “היכנס. זה הבית שלך.” הוא השפיל מבט, דמעה גלשה בלי רשות. נכנס עם התינוק, דבוק לחזהו. הילד ישן – לא ידע שברגע הזה משהו ישן וחרב מתקן. ואני, בפעם הראשונה שנים, שמעתי נשימה נוספת בבית – ולא כאב לי. זה ריפא אותי. אם אתה רודף אחרי בן שבורח – עצור. נשום. קשר לא דורשים כי הוא חובה. חיבוק אי אפשר לכפות כמו טקס. לפעמים המעשה החזק ביותר הוא לשחרר בלי טינה, לחיות בכבוד, לסמוך על מה שזרעת – ולהמשיך הלאה. ואם יום אחד הם חוזרים – כי לפעמים הם חוזרים – אל תפתח בדלת משפט ביד. פתח אותה בחסד. כי אהבה היא לא ללחוץ עד השבר. אהבה היא להשאיר את המנעול פתוח… כדי שכשהלב ימצא את הדרך – הבית יחכה לו.

לפני שלוש שנים ניסיתי למצוא את בני, והטעם המר של אותו

03

הרגשתי נורא מובכת מהשמן שנשאר מתחת לציפורניי החבר שלי באמצע ברנצ’ יוקרתי בתל אביב… עד שראיתי שהגבר בחליפה המושלמת בכלל לא מסוגל לשלם על הטוסט אבוקדו שלו. המקום היה מסוג בתי הקפה הטרנדיים מהפלורנטין, כאלה שבמניפה אין סימן ש”ח ועל הקירות תולים יותר עציצים מאשר יש כסאות – כאילו המקום בכלל נושם. זו הייתה שבת – היום שבו כולנו משחקים שהחיים קלים. התארגנתי שעתיים. איפור, שיער, שמלה שלא התאימה לגוף שלי ולא לארנק שלי, רק כדי לא להרגיש לא שייכת, בעיקר ליד מרים והחתן החדש שלה. ברק היה בדיוק מה שפיד האינסטגרם מוכר כ”סיפור הצלחה” – חליפה יוקרתית, בושם ש’מריח כמו כסף’, ומילים גדולות כמו “פיננסים וטכנולוגיה” שנשמעות כמו קסם. ואז הגיע יונתן. בא באיחור של עשרים דק’ היישר ממשמרת בלילה – לא הריח מהבקבוק אלה משמן, מתכת קרה ויום עבודה. נכנס עם מגפי העבודה והז’קט זוהר שלו תלוי עליו כאילו הוא עוד חלק מהגוף. כשראה אותי, ראו את השמן שמתחת לציפורניים – כתם שלא יורד בשטיפה מהירה. הצליל של הכיסא שלו פילח את הסלואו ג’אז, ראיתי את מבטה של מרים נעצר על הנעליים, עובר לחליפה של ברק וחוזר אלי – חיוך כזה שגורם לך להרגיש גם עלובה וגם כועסת. “לא יכולת לפחות לשטוף ידיים?” לחשתי. יונתן הביט בי – עייף, לא פגוע. “סליחה, נסיכה. היה פיצוץ בצינור הראשי בדיזנגוף, לא הספקתי אפילו לשטוף פנים.” הוא הזמין קפה ושתי מנות בייקון – לא קוקטיילים, לא טוסט. רק מה שאדם צריך כדי לעמוד על הרגליים. שעה שלמה ברק דיבר כאילו הוא על במת TED – על “חופש”, “הכנסה פסיבית”, מי שעוד “סוחר בזמן שלו תמורת כסף” ו”לא מבין את המערכת”, וצחק על כל מי שעדיין עובד קשה כמו שזו תבוסה אישית. אז פנה ליונתן – בהתנשאות עטופה בטון ידידותי – “תקשיב, יונתן, אני יכול לסדר אותך. בן אדם כמוך לא צריך לשבור את הגב בגיל שלושים. תתחיל לעבוד עם הראש.” עצרתי נשימה. יונתן לגם קפה. “אני אוהב את העבודה שלי. העיר צריכה חשמל. כשנופל – זה לא נדלק בדיבורים. מישהו צריך להגיע ולתקן.” ברק חייך בהתנשאות, “כן, עבודה עם ידיים, אבל לא תרצה יותר? חופשה ספונטנית, פינוק בלי לחשוב פעמיים, באמת לחיות?” וזה פגע גם בי. כי גם אני רציתי “יותר”. רציתי ימי שבת נקיים. ידיים רכות. חיים שלא מריחים מעייפות. שנאתי את עצמי על המחשבה הזו – למה העולם שלי כבד ושל מרים קליל? ואז בא החשבון – מספר חסר בושה שמחזיר אותך מיד למציאות. “אני מזמין,” ברק שלף כרטיס אשראי בזה של הבוס. התגובה של המלצרית – “סליחה, אדוני, אין כיסוי.” שתיקה. הוא ממש ניסה שוב. “באמת, אדוני… מסגרת מנוצלת, יש תשלום חריג…” ראיתי את שורת ההודעות – הקצה היבש של המסגרת, תשלום שלא שולם. “אה… אין לי מזומן. מישהו יכול…? אחזיר תיכף.” מרים בוהה בשולחן. אני לבד יודעת שאין לי דרך. יונתן לא חייך, לא הרגיש ניצחון, לא ניתק שיעור מוסר – הכניס יד לג’ינס המלוכלך, שלף שטרות אמיתיים, הניח אותם בשקט ודחף למלצרית. “שמור את העודף.” כשהתיישר, הידיים שלו רעדו מהיום הקשה, והוא שם יד על הכתף של ברק – לא להשפיל, רק להחזיק. “אל תדאג, לכולם יש חודש מחורבן.” בחוץ ברק ומרים פנו לטסלה החדשה, הוא משך בידית – נעולה. שוב. הסתכל בטלפון, הפנים שלו קרסו. “חסמו בגלל התשלומים…” יונתן לקח אותי לטנדר הישן – מכה בפגוש, בוץ על הגלגל, בפנים רק כלים, קסדה ותכניות, לא הצגה – עבודה. הוא סובב מפתח, המנוע התניע מייד. בלי דרמה – פשוט עובד. הסתכלתי על הידיים שלו על ההגה: השמן, הצלקת על האגודל – ופתאום זה כבר לא נראה מלוכלך, אלא אמיתי. “את בסדר?” שאל, “אני אכנס למקלחת ישר כשנגיע.” החזקתי את ידו. גסה. חמה. בטוחה. “אל תתנצל,” אמרתי. “אתה הדבר האמיתי היחיד בכל העיר.” לימדו אותנו להעריץ הצלחה ולבוז לידיים שבונות אותה. עשו לנו מקום לפחד מעובד נקיון ולהשתחוות לאיש החליפה. אבל באותה שבת, סוף סוף הבנתי: ערך לא רואים על השולחן. הוא מתגלה כשמגיע החשבון, כשפנים נופלים, כשמישהו שקט משלם ולא מקטין אף אחד. ואם יש לידך מישהו שחוזר עייף, עם ידיים שמחזיקות את העולם – שם אין מחסור בניצוץ. זו ההוכחה שמשהו כאן עוד עובד… בזכותו. מה בשבילך הוא באמת הצלחה – הנוצץ או הידיים שמחזיקות אותך?

הייתי מוצפת מבוכה בגלל השמן השחור שנתקע מתחת לציפורניו

01

הייתי נבוכה עד עמקי נשמתי מהשמן שנתקע מתחת לציפורניים של בן הזוג שלי באמצע בראנץ’ יוקרתי בתל אביב… עד שהבנתי שהגבר בחליפה המהודרת ממול אפילו לא יכול לשלם על הטוסט אבוקדו שלו. המקום היה מההיפסטריים האלה שבאותיות בתפריט אין שקל, ועל הקירות יש יותר עציצים מאשר כיסאות – בית קפה שנושם טרנדים. היה יום ראשון, היום שכולם עושים בו הצגה של חיים קלים. השקעתי שעתיים בהכנה. איפור, שיער, שמלה שלא התאימה לי ולא לארנק שלי, רק כדי לא להיראות מגוחכת. במיוחד מול מאיה והארוס החדש שלה. בוריס היה בדיוק מהטיפוס שהאינסטגרם משווק כ”הצלחה”: חליפה נקייה, מבט בטוח, בושם יקר, ועבודה ב”הייטק ופיננסים” – כאילו זה אומר הכל. דיבר בקול, שלט בשולחן עוד לפני שהוגש האספרסו. ואז הגיע יונתן. יונתן איחר בעשרים דקות, בא ישירות משטח העבודה, עם ניחוח של שמן, מתכת ומאמץ. נעלי העבודה עוד עליו, ג’ינס מוכתם וז’קט זוהר תלוי עליו כמו שגרה. מתיישב ומגלה לי ידיים שלא מתנקות בקלות. מבט של מאיה נעצר על הנעליים שלו, ממריא לחליפה של בוריס, חוזר אלי עם חיוך שצרב לי בלב. התכווצתי בחוסר נוחות. “לפחות לא יכלת לשטוף ידיים?” לחשתי. יונתן הביט בי עייף אך לא פגוע, “מצטער, אהובה”, לחש. “התפוצצה צינורית ראשית בסנטר – לא הספקתי יותר מלשטוף פנים.” הזמין רק קפה ושתי מנות חזה עוף. בלי בירה, בלי הרמת כוסית – רק מה שמחזיק אדם ער. שעה לאחר מכן, בוריס העביר נאום על “חופש”, “הכנסה פסיבית” ו”למה לעבוד עם הידיים זה עוני ולא הבנה”. ואז פנה אל יונתן: “אני יכול לסדר לך עתיד אחר, לא חייבים לעבוד קשה בגילך. תשתמש בראש, לא בידיים.” יונתן לגם מהקפה, ענה בשקט: “אני אוהב את העבודה – כשיש תקלה, מישהו חייב לטפל בה.” משהו בי נסדק, כי גם אני רציתי “יותר”. רציתי ימי ראשון נקיים, ידיים חלקות, חיים שלא מריחים מעייפות. התביישתי בכך. ואז הגיעה החשבון. סכום שערורייתי, כזה שמחזיר אותך למציאות. “אני משלם”, אמר בוריס והניף כרטיס אשראי, מצפה למחיאות כפיים. המלצרית חזרה למלמול: “מצטערים… אין כיסוי.” הוא ניסה שוב. “לצערי, כבודך… עדיין אין.” פניו התחלפו מאדום ללבן. “אה… למישהו יש מזומן? אחזיר מיד.” מאיה הטתה מבט. אני ידעתי שאין לי. יונתן לא שמח, לא התגאה, רק הוציא מהכיס שטרות עמלים ומסר בקור רוח: “תחזירי את העודף.” כשהתרומם, גופו חרק מהיום הארוך. הוא הניח יד תומכת על כתפו של בוריס: “שום דבר, אחי. כל אחד עובר חודש קשה.” יוצאים. בחנייה מאיה ובוריס ניסו להניע את הטסלה – שנשארה מנעולה בשל עיקול תשלום. אני ויונתן הלכנו לטנדר הישן שלו; פה עבודה, שם מסמר, הכל אמיתי. הוא סובב מפתח, והטנדר התניע. בלי הצגות. התבוננתי בידיו – שמן, שריטה על האגודל. ופתאום כבר לא נראו לי מלוכלכות – הן נראו לי אמיתיות. “את בסדר?” שאל יונתן. “אני אתקלח ישר כשנחזור.” החזקתי את ידו – מחוספסת, חמה, בטוחה – ואמרתי: “אל תתנצל. אתה הדבר האמיתי היחיד בעיר הזאת.” לימדו אותנו להעריץ הצלחה חיצונית ולבוז לעמל שמחזיק את העיר. אבל באותו יום ראשון הבנתי: ערך לא רואים בשולחן, אלא כשמגיע החשבון. כשנופלת המסיכה – הערך האמיתי הוא במי שנשאר, משלם והולך בגב זקוף בלי להשפיל אף אחד אחר. ואם יש לך אדם שחוזר עייף, עם ידיים שמחזיקות את העולם – לא חסר לך שום דבר זוהר. יש לך עדות שמשהו כאן באמת עובד… בזכותו. מה בעיניך הוא הצלחה אמיתית – שואו או עבודה?

תקשיבי, אני חייבת לספר לך מה קרה לי בשבת שעברה רק преди

05