14 באפריל
הייתי צריכה להתכונן הרבה יותר מבעוד מועד ללידה!
היציאה שלי מבית החולים הייתה כל כך יוצאת דופן. יהונתן, בעלי, עבד באותו יום הוא בא לאסוף אותי ישירות מהמשרד. התחננתי שייקח חופש, אפילו יום אחד, אבל המנהל שלו פשוט לא אפשר לו את זה. ביקשתי ממנו לפחות לדאוג להכין הכל לקראת בוא התינוק, הוא הרגיע אותי ואמר שיטפל בכל. איך לא עשינו את זה קודם אם רק היינו עושים כביסה, קונים כמה דברים, מסדרים את הדירה… אבל ככה זה יצא! אני, תמר, בת 30, מצאתי את עצמי ממורמרת מהמצב.
חזרתי הביתה לא מוכנה בכלל. הדירה הייתה מבולגנת ומלאה אבק. האמא שלי, אחותי וכל הדודות מיד הגיעו לבקר והתביישתי כל כך! אפילו עגלת תינוק לא הייתה, וגם לא שידת החתלה. הוא אפילו לא טרח לקנות בגדים ראשונים לתינוק שלנו. למזלי, החברות שלי מהעבודה הביאו לי טיטולים ומתנות קטנות אחרת בכלל לא היה במה להלביש את הילד.
אני ויהונתן נשואים כבר שש שנים. דחינו את ההקמה של משפחה עד שנעמוד על הרגליים קצת. ברגע שהרגשתי בטוחה, החלטתי להיכנס להריון.
עוד כשגיליתי שאני בהריון הודעתי לבוסית ובאותו שבוע היא פיטרה אותי. יש נשים שהיו נלחמות על הזכויות שלהן, אני פירשתי את זה כסימן מהשמיים. התכוננתי בשקט לאימהות שלי, תפרתי בגדים קטנים ובעיקר התענגתי על הזמן החופשי. לא הייתי צריכה לחשוב על כסף יהונתן בדיוק קיבל קידום ושכרו עלה בכמה אלפי שקלים.
ההריון עבר בלי בעיות. למדתי המון מספרים, יצאתי להליכות ברמת החיל, בחרתי מוצרים בקפידה עבור הקטנצ’יק.
אבל יהונתן לא הסכים שאקנה כלום לפני הלידה. “זה מזל רע,” הוא תמיד אמר, “הכי טוב לקנות אחרי שהתינוק נולד”. אחותי כבר הבטיחה שנקבל ממנה שידת החתלה ומיטה, ואספה עוד כמה דברים קטנים רק ביקשה שאבוא לקחת הכול, אכבס, אנקה. אבל לא נגעתי בכלום רק תיק למיון הרכבתי לעצמי, כי לא הרשו לי מעבר לזה.
כשהגיע הרגע והתחילו הצירים, יהונתן תפס את הראש כי פתאום הבין כמה דברים צריך לקנות, והרבה מהם עולים לא מעט שקלים. בזמן שהייתי בחדר לידה דאגתי מכך שלא הספקתי אפילו להוציא כביסה מהמכונה. הבגדים פשוט נשארו רטובים עד שחזרתי הביתה.
החברות הצילו אותי עם בגדים וטיטולים, לפחות היה במה להחליף לתינוק. ויהונתן בילה ימים בלרוץ ברחבי תל אביב ולאסוף דברים מיד שנייה מכל מקום אבל הכול היה מלוכלך, מעלה אבק ומוכתם. נשארתי לכבס הכול ולחכות שיתייבש. באותו רגע, רציתי כמעט “לחנוק” את כל המשפחה שלי ולבקש גט!
במשך כמה ימים סידרתי את הבית ללא הפסקה. עברו כבר חודשיים מאז שנולד עומר, ואני עדיין מתחמקת מלהזמין אליי הביתה מישהו.
הקרובים חושבים שאם עבר זמן, זה סימן שאפשר כבר להתחיל לבקר אותנו. “אז מה, תמר, אולי תכיני ארוחה חגיגית למשפחה?” נו, באמת. פתאום כבר אני צריכה לארגן את כולם! נהיה לי עצבים.
אמא שלי בכלל לא מבינה למה אני לא מאושרת. לדידה, אם לא התכוננו לדירה, זו לגמרי אשמתי. תשעה חודשים בבית, מה בדיוק עשיתי? יכלה לבקש מיהונתן להעלות רהיטים, לשטוף רצפה. בטוח שהיה אפשר לשכנע אותו לקנות כל מה שצריך. בסוף, כמו תמיד חייבים לסמוך רק על עצמך. מי זו שתסמוך על גבר?
אני שואלת את עצמי האם אני באמת צריכה לכעוס על המשפחה שלי, או שזה בעצם רק באשמתי? האם באמת אני לבד הייתי צריכה לדאוג לכל ההכנות? ומה בכלל את היית עושה במקומי?
