הייתי בת תשע עשרה כשעזבתי את הבית. העזיבה לא הייתה שקטה, היא הייתה סערה מכוערת. צעקתי לאמא שלי שאני רוצה ללמוד מנהל כי אינני רוצה לבלות את חיי בכביסות ובניקיון בתים של אחרים כמוה. היא הטיחה בי שאני לא מישהי, ושאסור לי לחלום כל כך גבוה, ושכדאי לי “לשתוק” הנשים במשפחה תמיד חיו כך, ואני לא אהיה שונה. באותו יום אספתי את הבגדים שלי במהירות ויצאתי לישון אצל חברה, ירדן.
החודשים הראשונים היו נוראיים. ישנתי על מזרון מתנפח בסלון אצל ירדן, עבדתי בניקיון משרדים בתל אביב בתמורה לכמה מאות שקלים לשעה, ובערב למדתי. אף אחד לא עזר לי. אמא שלי לא תמכה בי, לא בהסעות, לא בהדפסות, אפילו לא בארוחה חמה אחת. התקשרתי אליה, והיא דיברה איתי בכפור: “את בחרת לעזוב תסתדרי לבד.”
בגיל עשרים ואחת סיימתי לבד את לימודיי במנהל. הלכתי לטקס הסיום בלי משפחה, בלי אף אחד שימחא לי כפיים, בלי תמונות. מיד התחלתי עבודה ראשונה אצל בעל עסק קטן בפתח תקווה. המשכורת הייתה נמוכה, אבל סוף סוף הייתה שלי. התחלתי לשלם שכר דירה, לקנות לעצמי דברים, לקום לבד בכל בוקר בלי להיות תלויה באיש. אמא שלי סיפרה לכולם ש”הלכתי בגלל עקשנות”, ושאני בטח מחליפה עבודות מתוך גאווה.
השנים חלפו. התבגרתי, התחשלתי, הפכתי לקשוחה באמת. הפסקתי להתקשר אליה, הפסקתי לשתף אותה בדברים שלי. למדתי לחגוג לבד, לבכות לבד, להתמודד לבד. כשהחלפתי עבודה והתחלתי להרוויח יותר לא סיפרתי לה. כששכרתי דירה לבד ברמת גן גם לא. היא ידעה רק דבר אחד: שאני “חיה”.
לפני כמה ימים, בגיל עשרים ושבע, הייתי בעבודה וראיתי את שמה על המסך של הטלפון. התלבטתי האם לענות. כשחייגתי בחזרה, הדבר הראשון ששמעתי היה הבכי שלה. היא סיפרה לי שהיא מאושפזת בבית החולים איכילוב, שנמצא לה בעיה בריאותית רצינית, ושביום ההוא, כשישבה לבד על ספסל, היא פתאום הבינה הכל את מה שעשתה לי. היא אמרה: “בתי, נכשלתי כאמא. נתתי לך ללכת דווקא כשנחלת הכי הרבה בי. גרמתי לך להרגיש קטנה וחסרת ערך.”
רק שתקתי. שאלתי אותה למה עכשיו. למה לא אז, כשהייתי ישנה על הרצפה. למה לא כשהלכתי לבד ברגל בלילה כדי לחסוך כסף לנסיעה. למה לא כשהייתי בוכה בשירותים בעבודה, כי לא היה לי מספיק כסף לאוכל. היא לא ידעה מה לומר, רק חזרה שוב ושוב שהיא מצטערת.
היא ביקשה שאבוא לבקר אותה בסוף השבוע. ניתקתי ונשארתי לבהות במסך המחשב, לא מצליחה לעבוד. לא ישנתי כל הלילה. חשבתי על הילדה בת תשע עשרה שנכנסה לפחד ועזבה את הבית. חשבתי על כל מה שלמדתי לבד, בלי הדרכה, בלי חיבוק של אמא.
בסוף לא הלכתי. כתבתי לה הודעה ארוכה. אמרתי לה שאני מעריכה את דבריה, אבל הסליחה שלה הגיעה מאוחר מדי עבור הילדה ההיא שהייתה זקוקה לה כל כך אז. שסיגלתי לעצמי חיים בלי החיבוק שלה, בלי קולה, בלי התמיכה. שאולי יום אחד נצליח לדבר בשקט, אבל עכשיו זה עדיין כואב מדי.
היא כתבה רק: “אני מבינה.”
אז הרגשתי משהו מוזר בחזה. לא הקלה. לא שלווה. רק הידיעה שיש סליחות שמגיעות כשכבר אי אפשר לתקן שום דבר, אלא רק לזכור את כל מה שהיה שבור.
