הייתי בן 19 כשעזבתי את הבית. זה לא היה עזיבה יפה להפך, זה נגמר בצעקות ובמריבה קשה. אמרתי לאמא שלי שאני רוצה ללמוד ניהול, כי אני לא רוצה לבלות את כל חיי בכביסה וניקיון של בתים זרים כמו שהיא עשתה. היא צרחה עליי שאני לא שום דבר מיוחד, שלחלום כל כך גבוה זה מיותר, ושתמיד נשים במשפחה שלנו חיו ככה, ושאני לא אהיה שונה.
באותו יום ארזתי כמה בגדים ויצאתי לישון אצל חברה טובה, עדה. החודשים הראשונים היו גיהינום. ישנתי על מזרון מתנפח בסלון, עבדתי שעות קטנות כמשגיח ניקיון במשרדים בתל אביב, ובלילות למדתי. אף אחד לא עזר לי. אמא שלי לא עזרה לי עם תחבורה, לא עם צילומים ללימודים, אפילו לא עם צלחת אוכל. התקשרתי אליה, והיא אמרה ביבש, “בחרת ללכת תסתדר לבד.”
בגיל 21 סיימתי לבד את הלימודים בניהול. הלכתי לטקס הסיום בלי המשפחה. אף אחד לא מחא לי כפיים, אף אחד לא צילם אותי. אחר כך התחלתי לעבוד במקום קטן; המשכורת לא הייתה גבוהה, רק 5,000 ש”ח בחודש, אבל העבודה הייתה שלי. התחלתי לשלם שכר דירה, לקנות את הדברים שלי, התעוררתי לבד כל בוקר ולא הייתי תלוי באף אחד. בינתיים אמא שלי סיפרה לכולם שעזבתי “מתוך גאווה” ושהסבירו שאני מחליף עבודות בגלל שאני עקשן.
השנים חלפו. גדלתי, התחזקתי, נהייתי קשוח. הפסקתי להתקשר אליה. הפסקתי לספר לה על הקשיים שלי. למדתי לחגוג לבד, לבכות לבד, להתמודד לבד. כשהחלפתי עבודה והתחלתי להרוויח טוב יותר לא אמרתי לה. כששכרתי דירה משלי, גם לא דיווחתי. היא ידעה רק את הדבר הבסיסי: שאני חי.
לפני כמה ימים, כבר בן 27, הייתי בעבודה, ופתאום הופיע השם שלה על הצג. היססתי אם לענות. כשחזרתי אליה, הדבר הראשון ששמעתי היה את הבכי שלה. היא אמרה שהיא בבית חולים, שיש לה בעיה רפואית חמורה, ושביום בו ישבה לבד על ספסל, הבינה הכל את מה שגרמה לי להרגיש כל השנים. היא אמרה: “בני, כשלתי כאמא. נתתי לך לעזוב דווקא כשהכי היית צריך אותי. גרמתי לך להרגיש קטן.”
שתקתי. שאלתי אותה למה עכשיו. למה לא כשישנתי על הריצפה, למה לא בלילות שהלכתי לבד ברחובות כדי לחסוך כסף על תחבורה, למה לא כשהייתי בוכה בשירותים בעבודה כי לא היה לי כסף לאוכל. היא לא מצאה תשובה, רק חזרה ואמרה שהיא מצטערת.
ביקשה שאבוא לבקר אותה בסוף השבוע. ניתקתי ונשארתי להביט במסך, לא מסוגל להמשיך לעבוד. לא נרדמתי כל הלילה. חשבתי על אותו בן 19 שעזב את הבית מפוחד, על כל מה שלמדתי לגמרי לבד, בלי הדרכה, בלי תמיכה, בלי אמא.
בסוף לא הלכתי. כתבתי לה הודעה ארוכה. אמרתי לה שאני מעריך את דבריה, אבל שהסליחה שלה הגיעה מאוחר מדי עבור הגוף והנפש שהיו צריכים אותה הכי הרבה. שאני כבר למדתי לחיות בלי חיבוק שלה, בלי קול שלה, בלי גב שלה. שאולי יום אחד נוכל לדבר בנחת, אבל כרגע הכאב עדיין גדול מדי.
היא רק השיבה לי: “אני מבינה.”
וברגע ההוא הרגשתי משהו מוזר בחזה שלי. לא הקלה, לא שלווה. פשוט הבנה שיש סליחות שמגיעות כשכבר אי אפשר לתקן, רק להיזכר במה שהיה שבור. אני חושב שלמדתי לעצמי, שיש דברים שאפשר לסלוח, אבל אי אפשר להשיב את הזמן שנשבר ועם זה צריך ללמוד לחיות.
