הייתי בן שמונה כשאמא שלי עזבה את הבית. היא יצאה אל הרחוב, עצרה מונית ולא חזרה יותר. אחי היה אז בן חמש.
מאותו רגע הכול השתנה אצלנו. אבא שלי התחיל לעשות דברים שמעולם לא עשה היה קם מוקדם להכין לנו סנדוויצים, למד איך לכבס ולגהץ חולצות בית ספר, היה מסתרק אותנו בקושי לפני שיצאנו. ראיתי איך הוא מתבלבל בכמויות האורז, איך הוא שורף את שניצל, שוכח להפריד בין בגדים לבנים לצבעוניים. אבל אף פעם לא נתן שנחסר לנו משהו. היה חוזר עייף מהעבודה, יושב איתנו לבדוק שיעורים, חותם במחברות, מכין ארוחת בוקר ליום הבא.
אמא שלי אף פעם לא באה לבקר. אבא שלי מעולם לא הכניס אישה אחרת הביתה. הוא אף פעם לא הציג מישהי כבת זוגו. ידענו שהוא לפעמים יוצא, לפעמים חוזר מאוחר, אבל החיים האישיים שלו היו מחוץ לדלת שלנו. בבית היינו רק אני ואחי. אף פעם לא שמעתי אותו מספר שהתאהב מחדש. השגרה שלו הייתה עבודה, חזרה, בישול, כביסה, לישון וחוזר חלילה.
בסופי שבוע הוא היה לוקח אותנו לפארק הירקון, לחוף תל אביב, לקניון אפילו רק כדי להסתכל בחלונות הראווה. הוא למד לקלוע צמות, לתפור כפתורים, להכין ארוחות צהריים. כשבבית הספר היו חגים והיינו צריכים תחפושות, היה יוצר לנו תחפושת מקרטון ובד ישן. הוא מעולם לא התלונן. אף פעם לא אמר “זו לא העבודה שלי”.
לפני שנה אבא שלי הלך לעולמו. זה קרה מהר. לא היה זמן להיפרד כראוי. כשסידרנו את הדברים שלו, מצאנו מחברות ישנות שבהן רשם הוצאות חודשיות, תאריכים חשובים, פתקים כמו “לשלם ועד בית”, “לקנות נעליים”, “לקבוע תור לרופאה לילדה”. לא מצאתי מכתבי אהבה, תמונות של אישה אחרת, שום זכר לרומנטיקה. רק סימנים של אדם שחי בשביל ילדיו.
מהרגע שהוא איננו, לא עוזב אותי שאלה אחת: האם היה מאושר? אמא שלי הלכה למצוא את האושר שלה. אבא שלי נשאר ונדמה שוויתר על שלו. אף פעם לא בנה בית חדש. אף פעם לא הייתה לו משפחה שנייה, לא היה שוב העדפה אישית אלא רק אותנו.
היום אני מבין כמה אבא שלי היה יוצא דופן. אבל גם מבין שהוא היה גבר שנשאר לבד רק כדי לא להשאיר אותנו לבד. וזה מכביד. כי עכשיו, כשאין אותו, אני לא יודע אם אי פעם קיבל את האהבה שמגיעה לו.
