הייתי בן שמונה כשהאמא שלי עזבה את הבית. היא יצאה עד הפינה, לקחה מונית ולא חזרה. אחי היה אז בן חמש.
מאז הכול בבית השתנה. אבא שלי התחיל לעשות דברים שלא עשה מעולם לקום מוקדם כדי להכין לנו ארוחת בוקר, ללמוד איך מכבסים בגדים, לגהץ חולצות לבית הספר, לסרק אותנו בתנועה מגושמת לפני שיצאנו. הייתי רואה איך הוא טועה בכמויות האורז, שורף את הסלט או שוכח להפריד בין הלבנים והצבעוניים בכביסה. למרות זאת, הוא אף פעם לא נתן לנו להרגיש שחסר לנו משהו. היה חוזר מותש מהעבודה, מתיישב לבדוק שיעורים, חותם ביומן, ומוכן לנו ארוחות למחר.
אמא שלי לא חזרה לבקר אותנו מעולם. אבא שלי אף פעם לא הביא אישה אחרת הביתה, לא הציג אף אחת כבת הזוג שלו. ידענו שהוא לפעמים יוצא בערבים, ומאחר פה ושם, אבל החיים האישיים שלו תמיד נשארו מחוץ לקירות שלנו. בבית היינו רק אנחנו, אני ואחי. אף פעם לא שמעתי אותו אומר שהוא שוב אוהב מישהי. השגרה שלו הייתה לעבוד, לחזור, לבשל, לכבס, לישון וחוזר חלילה.
בסופי שבוע היה לוקח אותנו לפארק, לנחל הירקון, או לקניון גם אם רק כדי להסתכל בחלונות הראווה. למד איך לקלוע צמות, לתפור כפתורים, להכין כריכים לצהריים. כשהיה צריך תחפושת למסיבת סוף שנה, היה מייצר אותן מקרטון ובדים ישנים. אף פעם לא התלונן. אף פעם לא אמר “זה לא התפקיד שלי”.
לפני שנה אבא שלי הלך לעולמו. זה קרה מהר. לא היה זמן לפרידות ארוכות. כשסידרנו את החפצים שלו, מצאתי מחברות ישנות רשימות של הוצאות חודשיות, תאריכים חשובים, פתקים כמו “שלם את התשלום לבית הספר”, “קנה נעליים”, “קח את הילדה לרופא”. לא מצאתי מכתבי אהבה, תמונות עם נשים אחרות, רמזים לחיים רומנטיים. רק עקבות של אדם שחי בשביל ילדיו.
מאז שהוא איננו, שאלה אחת לא מרפה ממני: היה מאושר? אמא שלי הלכה לחפש את האושר שלה. אבא שלי נשאר, כאילו ויתר על האפשרות להיות מאושר בעצמו. הוא לא בנה שוב משפחה. לא היה לו שוב בית עם בת זוג. הוא לא היה חשוב לאף אחד רק לנו.
היום אני מבין שהיה לי אבא יוצא דופן. אבל אני גם מבין שהוא היה גבר שנשאר לבד, רק בשביל שלא נהיה אנחנו לבד. ויש בזה כובד. כי עכשיו, כשכבר אין מי שישמור עלינו, אני לא בטוח אם קיבל אי פעם את האהבה שהייתה מגיעה לו.
