הייתי בן 30 כשאבא שלי הלך לעולמו. היום אני בן 32 והשיחה האחרונה שלנו עדיין כואבת, כאילו הייתה אתמול. תמיד הייתי “הילד הבעייתי” – התחלתי דברים ואף פעם לא סיימתי אותם.

אני בן 30 כשאבא עולה לשמים.
היום אני בן 32, והשיחה האחרונה שלנו עדיין כואבת כאילו זה קרה אתמול.
תמיד הייתי “הילד המאתגר” מתחיל דברים ולא מסיים.
למדתי שלושה תחומים שונים בשלוש אוניברסיטאות שונות.
הראשונה עזבתי בסמסטר השני כי השתעממתי.
את השנייה בסמסטר הרביעי, כי התחלתי להבריז, לצאת יותר, להתפזר.
את השלישית עזבתי עוד לפני סוף הסמסטר הראשון.
בזמן ששתי אחיותיי מסיימות תואר, מתקדמות בקריירה, אני קופץ מרעיון לרעיון, מתכנן דבר אחר דבר, תמיד אומר ש”אני אמצא את הדבר שלי”.
כולם בבית רואים את זה, אבל מי שמרגיש את זה הכי חזק הוא אבא.
אבא היה האדם שלי, לא רק אבא חבר אמיתי.
לקח אותי לשחק ביליארד, למשחקי כדורגל, לשתות בירה במוצ”ש, למנגלים עם החברים שלו.
בזמן שאחיותיי חיו לפי לוח זמנים ודרישות, אצלי זה היה אחרת.
הוא אמר: “אתה גבר, תלמד ברחוב.” גדלתי חופשי, בלי ממש כללים, בלי לחץ אמיתי.
עם השנים זה חזר אלי לא ידעתי להחזיק שום דבר, לא בלימודים, לא בעבודה, לא בשגרה.
שלושה חודשים לפני שנפטר, היה לנו את השיחה הכי קשה בחיי.
ישבנו בגינה.
הוא עישן, אני בהיתי בטלפון.
הוא ביקש שאשמור אותו.
אמר לי: “בן, אני לא מאוכזב ממך, אני מאוכזב מעצמי.
גידלתי אותך בצורה לא נכונה.
פנקתי אותך.
חסכתי ממך קשיים.
גרמתי לך להיות חלש מול החיים.” שתקתי.
העיניים צרבו, אבל לא בכיתי.
רציתי להגיד משהו בוגר, משהו חזק, אבל לא יצא כלום.
רק אמרתי שאשנה את עצמי.
הוא לא ענה.
הסתכל באדמה.
שלושה חודשים אחרי, בוקר רגיל, קם למקלחת ואיבד הכרה.
פתאום, בלי להתכונן.
לא היה פרידה, לא בית חולים, לא מילות סיום.
איבדתי לא רק את אבא.
איבדתי את האדם היחיד שהאמין שעדיין יש בי כוח להשתנות, גם כשכבר היה עייף מלהמתין.
אחרי ההלוויה נכנסתי למאבק שקט עם עצמי.
הפסקתי לצאת, הפסקתי לשתות, הפסקתי לבזבז זמן.
חזרתי ללמוד הפעם משפטים, כי רציתי להוכיח משהו.
קם בחמש בבוקר, עובד במשרה חלקית, לומד בערב.
יש ימים שבקושי יש לי כוח לאכול, אבל ממשיך.
כל מבחן אני עושה מתוך מחשבה עליו.
כל קורס שהשלמתי הוא כמו להגיד לו: “רואה?
אני יכול.”
עברו שנתיים.
אני מתקדם.
לא מפספס סמסטרים, לא בורח משיעורים, לא מחפש תירוצים.
אחיותיי מסתכלות עליי אחרת ותומכות בי.
אמא אומרת שאבא היה גאה בי.
אני לא יודע אם גאה אבל לפחות לא יעזוב עם התחושה שכלום לא היה שווה.
הכי קשה זה לא הלימודים.
לא העבודה.
לא העייפות.
הכי קשה זה שאין לי למי להתקשר כדי לספר שלקחתי מבחן קשה, שהצלחתי, שאני עושה דברים אחרת.
הוא היה הפרטנר שלי להרפתקאות, זה שהראה לי לחיות בלי פחד, וגם זה שלימד אותי בלי מסגרת.
עכשיו תורי לבנות אותה לבד.
לפעמים כשאני חוזר מאוחר עם תיק מלא ספרים, יושב על המיטה ומסתכל על תמונה שלנו מטיול, עם בירה וחיוך.
ואני תמיד אומר בלב: “זקן, לא הספקתי להוכיח לך בזמן, אבל לא טעית בי לגמרי.”
אני רוצה להיות הגרסה הכי טובה של עצמי בשבילו.
מקווה שאצליח.