הייתי בזוגיות הזו חמש שנים: שנתיים נישואים ושלוש שנים של מגורים משותפים, מתוכן רוב הזמן מערכת יחסים מרחוק – נפגשנו פעם בשלושה חודשים, ולפעמים רק פעמיים בשנה בגלל העבודה שלו. אף פעם לא חשבתי שזה בעיה – הרגשתי שזה מושלם: התגעגענו, בכינו בשיחות, מלאי אהבה בהודעות ובשיחות וידאו, בלי קנאה, בלי ריבים, עם הרבה כבוד וחופש אישי. אפילו כשהייתי יוצאת למסיבה או בוחר לי שמלה, הוא רק היה מפרגן. שנה אחת לא נפגשנו אפילו בחג, וכשהוא הציע שאעבור אליו לעירו, עזבתי הכל ונכנסתי לעולם חדש. היו חודשים טובים, ואחריהם שנה של התאקלמות, שנה שנייה מופלאה, ואז בשנה השלישית משהו נשבר – הוא הפסיק להסביר, חזר הביתה באיחור, ניתק את שיתוף המיקום, התחילו ריבים. יום אחד מצאתי כתמי איפור על החולצה שלו, והוא הודה בעקיפין שבגד בי – כי הפכתי ל”שעממת” בעיניו. נשברתי, כאב לי עד עמקי נשמתי, ואז החלטתי להילחם על עצמי: חזרתי לחדר כושר והכרתי מישהו חדש. כמעט בגדתי, אבל עצרתי, ידעתי שלא אהיה כמוהו – הבנתי שאת הקשר הזה אני מסיימת בכבוד. עזבתי, חזרתי להוריי, בניתי את עצמי מחדש, והיום אני חיה לבד, עובדת ולא מתחרטת על הבחירות שלי – הייתי על הקצה, אך בחרתי לא לאבד את עצמי.

תקשיבי, הייתי בזוגיות הזו חמש שנים. שנתיים היינו נשואים, ושלוש שנים גרנו יחד לפני זה. בזמן שהתארסנו, כל הקשר היה כמעט רק מרחוק. היינו נפגשים פעם בשלושה חודשים, ובאיזה שנה אחת אפילו רק פעמיים, כי הוא עבד בלי סוף. אז לא חשבתי שזה בעיה, להפך זה הרגיש מושלם. התגעגענו, בכינו בשיחות, שלחנו הודעות רומנטיות, והיינו כל הזמן בווידאו. אף פעם לא רבנו. הוא לא היה קנאי, גם אני לא. כל אחד שמר על המקום והחיים שלו. הוא היה יוצא לארוחות עם חברים ואני למסיבה והכל בסדר. אפילו עזר לי לבחור בגדים ולא בגדים חשופים כזה, אלא באמת אכפת לו אם שמלה מסוימת נראית עליי טוב או לא. הוא תמיד פירגן לי על איך שאני נראית. הכל היה בריא ונעים.

הגיע דצמבר קשה, כי ידענו שלא נתראה לא בחנוכה ולא בראש השנה. היינו עצובים ומתוסכלים. ואז הוא הציע שאעבור אליו, לאותה עיר שהוא גר בה. חשבתי, דיברתי עם ההורים שלי, והם אמרו אם זה עושה לי טוב, לכי על זה. עזבתי את העבודה שלי, ונסעתי לגור איתו.

החודשים הראשונים היו בסדר רגוע כזה. השנה הראשונה הייתה תקופת הסתגלות הכרנו את השגעונות אחד של השנייה, איך כל אחד קם בבוקר, מה קורה כשאנחנו רעבים, מה מעצבן אותנו, כל הדברים הקטנים. כמו שלא עבדתי, הייתי יותר בבית וסידרתי את הכל, וזה זרם.

השנה השנייה כבר הייתה אפילו יותר טובה הפכנו לצוות, נפלנו שוב לאהבה מטורפת. רק חיכינו שהוא יחזור מהעבודה, והיינו בלי הפסקה יחד. ממש נראינו כמו זוג שהתחתן אתמול. הרגשתי שבחרתי נכון.

ואז, שנה שלישית הכל התחיל להישבר. הוא התחיל לחזור מאוחר. כל הזמן היה לנו מיקום משותף בוואטסאפ, ויום אחד הוא פשוט סגר את זה. בלי להגיד כלום. פתאום הוא היה חוזר הביתה ב-5, 6 בבוקר, כשב-8 הוא צריך כבר להיות במשרד. היה נכנס להתקלח, אוכל משהו ויוצא שוב. הפסיק להסביר, הפסיק לשתף. הפכו להיות לנו מריבות בלי סוף.

יום אחד קלטתי משהו ששבר אותי מצאתי כתם של מייקאפ ואודם על חולצה לבנה שלו. על הצווארון, על השרוול. זה לא היה קטן, אי אפשר היה לפספס. דרשתי הסבר. ואז הוא אמר לי דבר שאני לעולם לא אשכח שהוא פשוט חיפש בחוץ את מה שאני הפסקתי לתת, “כי את נהיית כל כך משעממת, רק הבית מסודר ונקי אצלך בראש”. זה הספיק לי, אפילו בלי שיודה שזו בגידה. הוא לא הודה, אבל גם לא הכחיש.

נשברתי טוטאלית. בכיתי בלי הפסקה, כאב לי פיזית בלב. לא ידעתי איך אני יוצאת מזה, לא ידעתי מה לעשות. אז החלטתי שזה רגע לזוז בשביל עצמי. חזרתי לחדר הכושר פעם הייתי מתאמנת, אבל בתקופה איתו הזנחתי את עצמי. שם הכרתי גבר חדש. התחלנו לדבר, היה לנו חיבור נחמד, יום אחד הוא הזמין אותי לשתות, ואני פתאום הצעתי שנלך אליו. הוא הסכים. קבענו להיפגש אחר הצהריים. לשנינו היה ברור למה.

כשחזרתי הביתה אחרי שראיתי אותו בבוקר, משהו הרגיש לי לא בסדר. חשבתי לעצמי “אני הולכת לבגוד. מגיע לו.” ואז אמרתי לעצמי “לא. אני לא אהיה כמוהו.” באותו רגע החלטתי אני סוגרת את הפרק הזה קודם.

חיכיתי שיחזור בארוחת הצהריים. אפילו לא נתתי לו להיכנס לחדר שינה. ישבנו ליד השולחן, ואמרתי לו זה לא עובד, בגדת בי, אני לא רוצה לדעת עם מי ומתי, אבל ברגע הזה הכל נגמר. הוא התחיל לנסות לשכנע שלא נגזים, שזו לא הייתה משהו רציני, שהיא לא כמוני, שאנחנו יכולים לסדר הכל. אמרתי לו שלא, שזה לא בשבילי.

לא סיפרתי לו שהכרתי מישהו אפילו, לא אמרתי שיש לי רצון למישהו אחר. רק אמרתי שאני הולכת. המזוודות כבר היו מוכנות. הוא שאל לאן אני הולכת, אם יש לי מישהו שם. אמרתי שזה לא משנה, אני אסתדר.

עזבתי את הבית עם המזוודות והלכתי לישון אצל הגבר ההוא. כשבאתי עם כל התיקים, הוא נלחץ. הסברתי שכרגע עזבתי את בעלי, ומחר אני חוזרת לעיר שלי. פשוט רציתי להיות איתו בלילה הזה. הוא קיבל את זה.

הלילה הזה היה כנראה החוויה הכי מטורפת שהייתה לי. אולי זה היה הכעס, הכאב, כל מה שצברתי, אבל זה הרגיש שונה לגמרי מכל מה שהכרתי אי פעם, אפילו מהקשר הקודם.

למחרת קניתי כרטיס חזרה במרביות שקלים ועליתי על רכבת הביתה. לא היה לי ממש לאן ללכת, אז חזרתי להורים. נשבעתי לעצמי שלא רוצה לשמוע כלום על הגרוש שלי. זה היה לפני שנתיים. היום אני לבד, עובדת שוב, שוכרת דירה, ולא מצטערת לשנייה על מה שעשיתי. כמעט בגדתי, אבל ידעתי מתי לעצור. ידעתי לסיים כמו בן אדם ולא להפוך להיות מישהי אחרת, בדיוק מה שהוא עשה לי.