הייתי בזוגיות הזו חמש שנים – שנתיים היינו נשואים ושלוש חיינו יחד. בזמן האירוסין הקשר שלנו היה כמעט כולו מרחוק, נפגשנו רק פעם בשלושה חודשים, ובשנה אחת ראינו זה את זה רק פעמיים בגלל העבודה שלו. לא ראיתי בזה בעיה – להפך, זה הרגיש כמו מערכת יחסים מושלמת: התגעגענו, בכינו בשיחות, התאהבנו בהודעות ושיחות וידאו, אף פעם לא רבנו, לא היה קנאה ואפשרנו חופש. אפילו עזר לבחור לי בגדים, לעולם לא שלט עליי – רק פרגן והיה גאה בי ובגוף שלי. הכול היה בריא, רגוע ומושלם. דצמבר אחד היה קשה במיוחד – ידענו שלא נוכל להיפגש לא בחנוכה ולא בסילבסטר. היינו עצובים ומאוכזבים. אז הוא הציע שאעבור אליו לעיר שלו. עזבתי את העבודה שלי ועברתי אליו. החודשים הראשונים היו טובים, שנה הסתגלות להכיר את המוזרויות אחד של השנייה – איך אנחנו מתעוררים, מגיבים, מתעצבנים או נרגעים, מה מפריע ומה לא. הייתי בבית, טיפלתי בכל, הכול היה זורם. בשנה השנייה זה נעשה מושלם יותר – נהיינו צוות אמיתי, בתקופה של התאהבות עוצמתית, לא רצינו להיפרד. הרגשתי שבחרתי נכון. אבל בשנה השלישית הכול השתנה – הוא התחיל לחזור מאוחר, הפסיק לשתף מיקום בלי הסבר, חזר בארבע-חמש בבוקר, וכבר לא הסביר כלום. המריבות הפכו יומיומיות. יום אחד מצאתי כתמי מייק-אפ וליפסטיק על החולצה הלבנה שלו – על הצוואר והשרוול, כתמים ברורים. כששאלתי, הוא לא הכחיש – אמר שבגלל שנהייתי משעממת וכל הזמן חושבת רק על ניקיון, הוא היה צריך לחפש בחוץ את מה שחסר לו. זה הספיק לי. הוא לא הודה אבל גם לא הכחיש – זה היה ברור. נשברתי לחלוטין. בכיתי ובכיתי, הרגשתי כאב פיזי. לא ידעתי מה לעשות ולאן ללכת. החלטתי לעשות משהו בשבילי – חזרתי להתאמן, הכרתי גבר אחר, בילינו, יום אחד הוא הציע ללכת אליו – כמעט קרה בינינו משהו, ואז עצרתי. ידעתי שלא רוצה להיות כמוהו, בגדתי בעצמי אם אבגוד. החלטתי לסיים. חיכיתי שיחזור הביתה, לא נתתי לו להיכנס לחדר, רק לבשתי כבר הכול, אמרתי שהקשר נגמר, שהוא בגד בי ושלא אכפת לי עם מי ומתי – פשוט נגמר. הוא ניסה לשכנע, אמר ש’זאת לא הייתה חשובה’, שהכול ניתן לתיקון. לא התווכחתי, לא סיפרתי שפגשתי מישהו אחר, אמרתי שאני עוזבת – והלכתי לבן אדם ההוא. כשראה אותי עם מזוודות נבהל, הסברתי שעזבתי את בעלי ומחר חוזרת להורים. הלילה ההוא היה הכי עוצמתי שחוויתי – אולי כאב, כעס, שנים של תסכול – אבל שונה לגמרי ממה שהכרתי. למחרת חזרתי לעיר הולדתי, להורים, לא התעניינתי בבעלי לשעבר. עברו שנתיים. היום אני לבד, עובדת, שוכרת דירה ולא מצטערת – הייתי רגע לפני בגידה, אבל ידעתי לעצור, לסיים קודם ולא להפוך למה שהוא היה עבורי.

יומן אישי, 4 ביוני

לפעמים קשה לי להאמין שחלפו חמש שנים מאז שנפגשתי עם גלעד. היינו יחד חמש שניםשלוש מהן חיינו יחד, ושנתיים כבר היינו נשואים. התרגלתי מאוד למערכת היחסים רחוק-הקרוב הזאת: כשעוד היינו אירוסים, גרנו בערים שונותאני בירושלים, הוא בתל אביב. היינו נפגשים אחת לשלושה חודשים, ובשנה הכי קשה התקיימו רק שני מפגשים, כי העבודה שלו דרשה ממנו המון. ואני? זה היה נראה לי כמו סידור מושלם. הגעגועים חידדו בינינו את תחושת החיבור; היינו משוחחים שעות בטלפון, בכינו מצחוק וגעגוע, הצפנו אחד את השנייה באהבה אינסופית בהודעות ווידאו צ’אטים.

מעולם לא רבנו על כלום. לא קינאתי בו, והוא לא בי. היה בינינו כבוד הדדי למרחב האישיהוא הלך לארוחות ערב עם חברים, אני למסיבות עם הבנותוהכול התקבל בטבעיות. הוא אפילו אהב לעזור לי לבחור בגדים, גם כשהעיר לי שחצאית מסוימת פחות מחמיאה לי ואולי כדאי לנסות משהו אחר. לא הרגשתי עליו לחץ, דווקא להפך, הוא תמיד התגאה בי ובאיך שאני נראית. הכול הרגיש שלֵו, מאוזן, כמעט מושלם.

דצמבר אחד היה נוראי במיוחדידעתי שלא נוכל להיות יחד לא בחנוכה ולא בראש השנההעצב היה כמעט בלתי נסבל. אז הוא הציע שאעבור לגור אצלו בתל אביב. התייעצתי עם ההורים שלי בירושלים, והם אמרו שאם זה מה שמשמח אותי, הם בעדי. עזבתי את העבודה והגעתי לעיר הגדולה.

החודשים הראשונים היו נעימים. השנה הראשונה ביחד התאפיינה בהסתגלות והיכרות מעמיקה יותרהתנהגות בבוקר, איך אנחנו כשהבטן מקרקרת, אילו דברים קטנים מרגיזים אותנו. הייתי מובטלת בתקופה הזו, אז לקחתי אחריות על הבית. לא סבלתי מזההכול זרם בקלות.

שנה שנייה הייתה אפילו מוצלחת יותר. הפכנו ממש לצוות. נוצר בינינו חיבור אינטנסיבי ומשוגעלא נפרדנו דקה כשהוא לא היה בעבודה. נראינו ממש כמו זוג שהתחתן זה עתה. חשבתי שעשיתי את הבחירה הנכונה.

אבל משהו נסדק בשנה השלישית. הוא התחיל להישאר בעבודה מאוחר. פתאום כיבה את שיתוף המיקום בפלאפון בלי מילה. התחיל להיכנס הביתה בחמש או שש לפנות בוקר, שעה שאמור לקום לעבודה בשמונה. נכנס להתקלח, טרף חביתה, ויצא שוב. לא הרגשתי שיש לי מושג איפה הוא ומה עובר עליו. הריבים התגברו.

יום אחד מצאתי על חולצה לבנה שלו כתמי מייק-אפ ושפתוןעל הצוואר והשרוול. כתם בולט, לא איזה טעות קטנה. כשפניתי אליו הוא אמר לי משפט שאני עד היום לא אשכחשאם אני כבר לא מביאה לו את מה שהוא צריך, אז הוא חייב לחפש את זה בחוץ, כי הפכתי לרובוטית שמסדרת ומנקה כל היום. הוא לא הודה בבגידה, אבל גם לא הכחישהכול אמר די והותר.

החיים שלי התנפצו. בכיתי ימים ולילות, כאב בחזה שליווה אותי בלי הפסקה. הייתי אבודה, לא הבנתי איך ממשיכים מכאן.

אז החלטתי לעשות משהו בשביל עצמי. חזרתי לחדר כושרמשהו שפעם אהבתי ונעזבתי עם כל סידור החיים החדש. שם פגשתי את אורי, איש חמוד שדיבר איתי, נתן לי להרגיש קצת חיה שוב. יום אחד הזמין אותי לשתות איתו משהו. הלכתי צעד קדימה והצעתי שנעלה אליו. הוא הסכים. ידענו שנפגשים בשביל יותר משיחה קצרה.

אבל כשחזרתי מהאימון הביתה, המחשבות הציפו אותי: “אני לא מאמינה, אני באמת הולכת לבגוד בו. הוא הרי ראוי לזה.” אבל מיד חשבתי: “לא, אני לא מוכנה להיות זו שמבגידה.” החלטתי לסיים הכול קודם, לא לפעול כמו שהוא עשה לי.

חיכיתי שגלעד יחזור הביתה לארוחת צהריים. לא נתתי לו אפילו להיכנס לחדר, ישבנו יחד בפינת האוכל ואמרתי לו בפנים: זה נגמר; שהוא בגד בי, שאני לא רוצה לדעת פרטים, לא עם מי ולא מתי. פה זה נגמר. ניסה להרגיע, אמר שזו לא אהבה, שזאת טעות קטנה, שאני בגדול עבורו, שננסה לסדר. אמרתי שלא רוצה.

לא גיליתי לו שפגשתי מישהו אחר. רק אמרתי שאני הולכת. המזוודות כבר חיכו, כמעט כמו אני. הוא שאל לאיפה אני הולכת, אם יש שם מישהו. עניתי שזה לא משנה, שאטפל בעצמי.

עזבתי את הדירה שלנו עם שני תיקי יד, והלכתי לאורי. כשפתח לי את הדלת וראה אותי עם תיקי נסיעה, נבהל. הסברתי שבדיוק עזבתי את בעלי, שמחר אני חוזרת לירושלים, ורק רוצה לבלות איתו את הלילה. הוא הסכים.

זו הייתה הלילה הכי עוצמתי שחוויתי בחייםלא יודעת אם זה הכעס, הצער, כל השנים האלו שנסגרואבל היה בזה משהו אמיתי, אחר מכל מה שהרגשתי עם גלעד.

למחרת עליתי על רכבת לירושלים. לא היה לי לאן ללכת, אז חזרתי לבית של ההורים. לא רציתי לדעת כלום על גלעד יותר. עברו מאז שנתייםהיום אני לבד, עובדת, גרה בדירה שכורה, ולא מתחרטת על שום דבר. הייתי קרובה לבגוד, אבל בחרתי להפסיק, לא להפוך למי שהוא הפך בעיניי. אני גאה בעצמי על זה.