אני בתוך הקשר הזה כבר חמש שנים. שנתיים אנחנו נשואים, ועוד שלוש שנים חיינו יחד. בתקופת האירוסין, היחסים שלנו היו כמעט תמיד מרחוק. היינו נפגשים אחת לשלושה חודשים, וגם הייתה שנה שראינו זה את זו רק פעמיים בגלל העבודה שלו. אז לא ראיתי בזה בעיה. להפך הרגשתי שזו מערכת יחסים מושלמת. התגעגענו זה לזו, בכינו בשיחות, התמלאנו באהבה דרך הודעות ושיחות וידאו. לא רבנו אף פעם. הוא לא היה קנאי, וגם אני לא. שמרנו על מרחב אישי. הוא יכול היה לצאת לארוחות עם חברים, ואני למסיבה, וזה לא הפריע לנו. אפילו עזר לי לבחור בגדים. ולא מדובר בבגדים פרובוקטיביים לעיתים היה אומר שזו שמלה צמודה מדי ושהכי יפה לי משהו קצת אחר. הוא אף פעם לא שלט בי. להפך הרגשתי שאכפת לו, שהוא גאה בי ובגוף שלי. הכול היה בריא, רגוע, אידיאלי.
אחד מדצמבר היה במיוחד קשה. ידענו שלא נוכל להיפגש לא בחנוכה ולא בסילבסטר. היינו עצובים ומאוכזבים. אז הוא הציע שאעבור אליו, לגור בעיר שלו. חשבתי, דיברתי עם המשפחה שלי הם אמרו שאם זה באמת מה שאני רוצה, אז הם איתי. עזבתי את העבודה שלי, ועברתי לגור איתו.
החודשים הראשונים היו טובים. השנה הראשונה הייתה שנה של הסתגלות לגלות את המוזרויות זה של זו, איך כל אחד מתעורר, איך אנחנו כשאנחנו רעבים, מה מעצבן אותנו ומה פחות. מכיוון שהייתי בלי עבודה, טיפלתי בבית. הכול זרם נעים.
השנה השנייה הייתה אפילו טובה יותר. היינו ממש צוות, המערכת יחסים שלנו נכנסה לשלב התאהבות מחודשת. רצינו להיות כל הזמן יחד. כשהוא לא בעבודה, לא היינו נפרדים. היינו ממש כמו זוג נשוי טרי. הרגשתי שלקחתי את ההחלטה הנכונה.
אבל בשנה השלישית משהו התחיל להשתנות. הוא התחיל לחזור מאוחר. תמיד היינו עם שיתוף מיקום בנייד, ויום אחד הוא כיבה אותו בלי להסביר. התחיל להגיע הביתה בחמש או שש בבוקר, כשעבודה שלו התחילה בשמונה. היה מתקלח, אוכל משהו ויוצא שוב. הוא כבר לא הסביר כלום. המריבות הפכו לשגרה.
יום אחד קרה משהו ששינה הכול. מצאתי איפור על חולצה לבנה מייקאפ ואדום שפתיים, על הצוואר ועל השרוול. לא היה מדובר בכתם קטן, זה היה ממש בולט. דרשתי הסבר. והוא אמר משהו שלעולם לא אשכח שהוא נאלץ לחפש בחוץ את מה שאני כבר לא נותנת לו, כי הפכתי להיות משעממת, מתעסקת רק בסדר וניקיון בבית. זה הספיק לי לגמרי. הוא לא אמר במפורש “כן, אני בוגד”, אבל גם לא הכחיש. הוא אישר בלי לומר.
התמוטטתי לגמרי. בכיתי בלי סוף. הרגשתי כאב פיזי בחזה. לא ידעתי מה לעשות, איך לצאת מזה. אז החלטתי לעשות משהו בשביל עצמי. חזרתי לחדר הכושר. פעם התאמנתי, אבל מאז שגרתי איתו הפסקתי. שם הכרתי גבר חדש. התחלנו לדבר. היה כיף. יום אחד הוא הזמין אותי לשתות, ואני הצעתי שנלך לביתו. הוא הסכים. קבענו לראות זה את זו אחר הצהריים. שנינו ידענו בדיוק למה.
באותו יום, אחרי שראיתי אותו בבוקר בחדר הכושר, לא הרגשתי נוח עם זה. חשבתי לעצמי: “לא יכול להיות. אני הולכת לבגוד. הוא ראוי לזה.” ואז מיד אמרתי לעצמי: “לא. אני לא אהיה כמוהו.” החלטתי לסיים הכול קודם.
חיכיתי לבעלי שיחזור לארוחת צהריים. לא נתתי לו להיכנס אפילו לחדר השינה. התיישבנו במטבח, ואמרתי לו זה נגמר, אני יודעת שבגדת בי, לא רוצה לדעת עם מי ומתי, הכול נגמר כאן ועכשיו. הוא אמר לי לא להגזים, שזו לא חשובה, שהיא לא כמוני, שאפשר לתקן הכול. אמרתי לו שאני לא ממשיכה.
לא סיפרתי לו שהכרתי מישהו או שיש לי רגשות כלפי אחר. רק אמרתי שאני עוזבת. המזוודות כבר היו מוכנות. הוא שאל לאן אני הולכת, אם יש לי מישהו בעיר אחרת. אמרתי לו שזה לא משנה, אסתדר.
יצאתי מהבית עם המזוודות והלכתי אל הגבר החדש. כשהוא ראה אותי עם תיק, נבהל. הסברתי שעכשיו נפרדתי מהבעל שלי ולמחרת אני חוזרת לעיר הולדתי. רק רציתי לבלות איתו את הלילה הזה. הוא הסכים.
הלילה הזה היה החוויה המרגשת בחיי. לא יודעת אם זה היה הכעס, הכאב, כל השנים שצברתי, אבל זה היה משהו אחר לגמרי ממה שחוויתי עם בעלי לשעבר.
למחרת קניתי כרטיס וחזרתי לעירה שלי. לא היה לי לאן ללכת, אז חזרתי לבית ההורים. לא רציתי לדעת על בעלי לשעבר יותר כלום. זה קרה לפני שנתיים. היום אני לבד, שוב עובדת, גרה בשכירות ואין לי חרטות על ההחלטה שלקחתי. כמעט בגדתי בו. אבל ידעתי לעצור, לסיים כמו שצריך, ולא להפוך למי שהוא היה בשבילי.
