היינו כל כך קרובים כשהתחתנו, כמעט בלתי נפרדים. עשינו הכל ביחד ישנו מחובקים, צפינו בטלוויזיה במיטה, הסתובבנו יד ביד בשדרות רוטשילד בשבת בבוקר, צחקנו על הבדיחות שרק אנחנו מבינים. הקרבה הייתה כמו קפה שחור חזק לא תמיד מתוכננת, לפעמים מגיעה כהפתעה, אבל תמיד שם. הרגשתי נאהבת, נחשקת, נבחרת.
עם השנים נשארנו קרובים, אבל משהו במרקם השתנה. הנשיקות התארכו פחות, הפכו חפוזות וחולפות. המגעים שהיו פעם שמורים לנו, נהפכו למנהג, משהו יומיומי. הלכנו לישון מוקדם, עייפים, הוא היה נרדם על הצד שלו. בהתחלה הייתי מתקרבת אליו, מחפשת את כף ידו, נוגעת בזרוע או בגב. הוא היה ממלמל שהוא עייף, מחר, עכשיו לא זמן. ניסיתי להבין.
הזמן חלף והכל נותר ככה. המשכנו לשבת יחד לארוחת ערב, דיברנו על היום, חלקנו מיטה אחת, אבל שום דבר לא זז. שכבתי בשקט, מחכה שיגיע הרגע שבו הוא יפנה אליי. הוא לא הגיע. זה כאב לי בהתחלה. אחר כך התחלתי להתבייש ליזום בכלל. חשבתי שהבעיה היא אולי בי, שאולי אני מגזימה.
הפכנו להיות זוג של הרגלים. קמים יחד בבוקר, קפה קטן עם עיתון יומי, הולכים יחד לארוחות ערב של המשפחה ברחוב אלנבי, מספרים זה לזו את מה שעבר עלינו. ישנים צמודים, אבל כל אחד בגב לשני. הפסקתי להתלבש מולו לאט, הפסקתי להשקיע בפיג’מות יפות, הפסקתי לחשוב על הגוף שלי כעל משהו שמושך עיניים.
ניסיתי שוב ושוב לדבר. שאלתי אותו אם הוא כבר לא נמשך אליי. הוא אמר שזה לא העניין, שזה פשוט גיל, שזה מה שקורה, שזוגיות היא שותפות וכבוד. הנהנתי, למרות שבתוך תוכי נפער כאב מוזר, חסר שם, כזה שאי אפשר לקרוא לו בשם מבלי להרגיש בושה.
עם הזמן התרגלתי. אמרתי לעצמי שזה נורמלי. זוגות חיים כך. כל עוד אין ריבים, שום דבר לא נשבר. התרגלתי שעם אנשים ברחוב אני זוכה לחיבוק, אבל בבית הידיים שלו נשארות בכיסים. הפסקתי לקוות, הפסקתי לרצות. השתקתי בתוכי חלק שלם, כדי לא לחוש דחויה.
חלפו שנים והיינו מאוד קרובים. תמיד יחד, תמיד מסודרים. אף אחד לא ידע שאין בינינו קרבה כבר למעלה מחמישה עשר חורפים. אפילו אני כבר לא ממש זכרתי מה זה להרגיש נחשקת. הפכתי להרגל, לעוגן, לנוכחות. לא לתשוקה.
ואז, באותו יום מוזר, אמר לי פתאום שהוא עוזב בשביל אישה אחרת. היא גרמה לו להרגיש חי, נחשק, מחובר. לא צעקתי. לא התווכחתי. הוא פשוט אמר. וברגע ההוא, הבנתי: הוא לא הפסיק להרגיש הוא פשוט הפסיק להרגיש איתי.
היום, כשאני חוזרת אחורה, אני יודעת שהכי כאב לא היה היום שהוא הלך. הכי כאב שעם הזמן התרגלתי לחיות לצד מישהו שכבר לא רואה אותי כאישה, ושהצלחתי להשתכנע שככה זה בסדר…
