היינו נורא קרובים כשנישאנו. הכל עשינו יחד נרדמנו מחובקים, צפינו בנטפליקס במיטה, שיטטנו בהליכות שבת ברחובות תל אביב, צחקנו מכל שטות. הקרבה בינינו זרמה בלי הפסקה לא תמיד בתכנון, לעיתים קרובות בתגובה ספונטנית למשהו שהוא אמר או סתם כי הרגשנו ככה. פעם הרגשתי אהובה, נחשקת, מישהי שנבחרה.
השנים עברו, ונשארנו קרובים רק בצורה אחרת לגמרי. הנשיקות הפכו מחיבוק ארוך וחמים לצאפלה חפוזה בדרך למיטה. הליטופים נמסו לתוך התנהלות יומיומית של “תן לי את המלפפון מהמקרר”. התחלנו להיכנס לישון מוקדם עייפים מדי מכל מה שקורה במדינה והוא פשוט התהפך לצד שלו. בהתחלה, ניסיתי לגשר על המרחק שלחתי יד, דגדגתי את גבו, חיפשתי את כף ידו. הוא לחש עייף: “אין לי כוח, מחר, עכשיו לא הזמן.” בחיי, הבנתי אותו. לפחות כך קיוויתי.
הזמן המשיך, וכלום לא השתנה. המשכנו לאכול ביחד ארוחת ערב שרק אני בישלתי, לשוחח על היום הוא על עבודה בהייטק, אני על היום שלי במשרד לחלוק מיטה, אבל הביחד הפך ללא-ביחד. חיכיתי קפואה, מחכה לאות לחיים ממנו, שלפחות יתחיל משהו, ולמרבה הפלא זה אף פעם לא קרה. תחילה כאב לי, אחר כך התחלתי להתבייש ליזום. אולי זאת אני, חשבתי, מגזימה כמו ישראלית טובה.
הפכנו לשגרה מאוד אינטימית ומאוד נייטרלית. התעוררנו יחד, שתינו קפה שחור עם בורקס, הלכנו יחד לאותן שבתות עם המשפחה בגבעתיים. הוא סיפר על הטכנולוגיה, אני שיתפתי על הדרמות בעבודה. שנינו במיטה, כל אחד עם הטלפון והגב לשני. התחלתי להתלבש מהר לידו, גופיה שגדולה עליי משלוש מידות מי כבר רואה? פיג’מות יפות? שמרתי לארון. כבר לא הרגשתי שיש מישהו שזה באמת מעניין אותו.
ניסיתי לדבר איתו על זה. שאלתי אתה כבר לא רוצה אותי? והוא ענה, כמו ישראלי טוב, שזה לא זה פשוט ירד החשק עם השנים, שזה נורמלי, ש”אהבה זאת בעיקר חברות וכבוד הדדי.” הנהנתי, אבל בפנים הרגשתי ריקנות מוזרה, כאילו איבדתי משהו שלא ידעתי אפילו איך לקרוא לו בלי להרגיש אשמה.
עם הזמן, הפכתי את הכל ל’נורמלי’. שכנעתי את עצמי שיש אחרים שחיים בדיוק כך. שאין ריבים, אז הכל טוב. התרגלתי לקבל חיבוק רק כשיש קהל בברית, בחתונה, בבר המצווה. התרגלתי לא לחכות. לא לרצות. להעלים את החלק הזה בעצמי שלא יכאב מדי.
עוד שנים עברו, וכולנו מסביב המשכנו להיות “הזוג הכי קרוב”. תמיד ביחד, תמיד מסודרים, אף אחד לא העלה בדעתו ש-15 שנים לא הייתה בינינו קרבה אמיתית. אפילו אני כבר לא זכרתי איך זה להרגיש מישהי נחשקת ליד מישהו. הפכתי להרגל, לסלע, לנוכחות. לא לרצון.
ביום שהודיע לי שהוא עוזב, עם אשה אחרת, לא קלטתי. הוא אמר שעם מיכל (כן, מיכל), מרגיש שהוא חי, נחשק, מחובר. לא צעקתי, לא רבתי. הוא פשוט אמר וזהו. רק אז נפל לי האסימון הוא המשיך להרגיש. פשוט הפסיק להרגיש אליי.
היום, כשאני מסתכלת אחורה, אני מבינה שהכאב הכי גדול לא היה בזה שהוא עזב. אלא בזה שהתרגלתי, לאט לאט ובשקט, לחיות ליד מישהו שלא רואה בי אשה ושכנע אותי שזה לגמרי בסדר.
