היום שבו סבתא התחתנה עם הבן של האיש שנטש אותה מתחת לחופה.
סבתא שלי, מרים לוי, הגיעה אז לגיל תשעים וכמו בסיפור אגדה הפכה לכוכבת הראשית של השערורייה הכי גדולה שידעה המושבה הקטנה שלנו מאז שפנחס אשל גנב את הקופה של מסיבת יום העצמאות. כבר עברנו פה הכל: חתונות שהתבטלו ברגע האחרון, קטטות בשוק בט”ו בשבט, אפילו הפעם שנפלה תקרת בית הכנסת באמצע התפילה אבל את זה את זה לא יכולנו לדמיין.
הכל התחיל כשסבתא פגשה במועדון הגמלאים את יהושע סוויסה, אדם בגילו, מנומס ומתוק.
“בחור עם נימוסים, ילדה,” הייתה מספרת לי ומסדרת את האודם הורוד שלה ליד המראה. “והוא עוד נוהג ברכב.”
“בסבתא, הוא כבר בן 92. בטוחה שכדאי לו לנהוג?”
“נו, די, לפחות יש לו אוטו.”
אהבה ביניהם התלקחה מהר. אחרי פחות מחודש כבר ירד יהושע על ברך אחת והציע נישואין עם טבעת אמנם מזויפת, אבל כוונה אמיתית.
“אני מתחתנת בשבת,” הכריזה סבתא באחד מארוחות השבת.
אמא שלי כמעט נחנקה מהמלאווח.
“בשבת?! הרי זה עוד כמה ימים!”
“נכון. בגילי אין זמן לבזבז. ואם אלך לעולמי ביום שישי?”
התחלנו עם ההכנות. קנינו שמלה בצבע שמנת, יפה וכשרה לגילה. הזמנו אולם הצמוד לבית הכנסת, עוגה גדולה הדודה שולמית אפילו הכינה את הקישוטים מנייר קרפ. הכל היה מוכן.
הגיע היום הגדול. מרים התייצבה בשמלה החדשה, עם שרשרת הפנינים ירושת אמא שלה וחיוך שלא ראינו עליה שנים.
האולם שוקק, נגני קלידים מנגנים מנגינות מוכרות, הרב מדפדף בסידורו.השמש כבר שקעהוהחתן? איפה הוא?
עשרים דקות אנו מחכים.
ארבעים.
לאחר שעה קם בן דוד הלך לבדוק בביתה של יהושע.
חוזר לבדו, פרצוף אבלי.
“יהושע לא מגיע.”
האולם הומה בלחישות, סבתא החווירה.
“מה פירוש לא מגיע?”
“פוחד. אומר שכבר זקן, שלא יוכל להיות לה למשען. חושש להיות עול.”
סבתא יושבת, מתהדקת לזר הפרחים שבידה.
ופתאום, הדלת נפתחת. נכנס גבר בשיער אפור-לבן, כמעט בן שישים ושבע, לבוש למשעי ומבט סוער עיניו.
“איפה הכלה?”
“והאדון מי אתה?” שואל דוד אחר.
“אני יעקב, בנו של האיש שהשאיר את הגברת הזו בחופה.”
שתיקה מוחלטת.
הזר פונה למרים, כובעו בידו.
“באתי לבקש סליחה בשם המשפחה. אי אפשר כך.”
סבתא מסתכלת בו ישר בעיניים.
“בין כמה אתה, בחור?”
“שישים ושבע.”
“נשוי?”
“אלמן. כבר ארבע שנים.”
“ילדים?”
“שלושה, ב”ה, כולם מסודרים.”
“עובד?”
“פנסיונר. יש לי קצבה ודירה קטנה.”
מרים חושבת. אוחזת במקל, קמה וניגשת אליו.
“תגיד לי, כמוך פוחד מזוגיות כמו אביך?”
“לא,” חייך. “הייתי נשוי 35 שנים. היו אלו השנים היפות בחיי.”
“ומה דעתך על נישואין?”
“לטעמי הדבר הנפלא ביותר. ואבי? עשה טעות מרה שנמנע מזה.”
סבתא בוחנת אותו, וחוזרת אלינו:
“האולם משולם. האוכל עלה הון, הרב כאן. העוגה? עלתה לי חצי פנסיה”
“סבתא, את לא מתכוונת” ניסיתי להתערב.
“תכבד אותי, תסכים?”
והאולם מתפוצץ בצחוק, שמחה, ותדהמה. אחד דופק כוסות, אחרון שולף את הטלפון, לא קולט מה קורה.
“אבל אני”
“בא להתייצב ולהגן על כבודי. חוץ מזה, גם ככה אני לבושה לא אלבש שוב את השמלה. אז, כן או לא?”
הוא התפקע מצחוק, מלא אהבה.
“אשתי ז”ל תמיד אמרה שאעשה פעם משהו מטורף. כנראה זה הרגע. בואי נתחתן.”
וכך היה.
הרב נשען רגע להתאושש, דודה שושנה מרטיבה את הפנים בבכי, אמא מתלבטת אם לצחוק או לפרוץ בבכי.
אבל הם נישאו.
באמצע החגיגה, תוך כדי טעימות מהעוגה עליה עוד אפשר היה לקרוא את שמו של יהושע, עד שסתמנו בטייפ ומעל כתבנו “יעקב” בטוש לחשתי לסבתא:
“סבתא, את בטוחה? את מכירה אותו שעתיים בלבד.”
היא חייכה מכל הלב.
“בגילי אין זמן למשחקים. הוא מנומס, יש לו קצבת זקנה, ועדיין לא שכח איך מערבבים תה. מה, אפספס כזו עסקה?”
“אבל הוא צעיר ממך ב-22 שנה!”
“בדיוק, יחיה יותר ממני. מישהו צריך לטפל בחתולים שלי.”
עברו שלושה שבועות. יהושע עוד התקשר לבקש סליחה. יעקב הרים, וניתק.
התברר שיעקב מבשל יותר טוב ממרים את זה עדיין לא תודה, רוקד איתה בחתונות, ומסיע אותה לכל הפגישות ברכב ישן שנוצץ כמו חדש.
אתמול ראיתי אותם בפארק. יעקב דוחף את הכיסא הגלגלים, וסבתא נוזפת בו:
“לא לריצה! זה לא מירוץ!”
“מה שתגידי, מלכתי,” ענה ומחייך.
יהושע, הגרוש המלוכלך, שלח להם מתנת חתונה בלנדר. סבתא תרמה את זה להגרלה במועדון.
ועכשיו תגידו לי אתם: איזה סבתא מתחתנת עם הבן של האיש שעזב אותה מתחת לחופה, ואיזה בן מסכים להינשא לאישה שהייתה אמורה להיות אמו החורגת חמש דקות קודם לכןבערב, בזמן ששתינו יחד תה במרפסת וסבתא נרדמה כמעט עם הראש על כתפיו של יעקב, חשבתי לעצמי: לפעמים החיים לא מביאים לנו את הסוף שדמיינו, אבל נותנים לנו דווקא התחלה חדשה, מתובלת באהבה ובבדיחות דעת, בדיוק כשכבר נראה שאין למה לצפות.
כי בסופו של דבר, סבתא לימדה את כולנו שיעור שאין גיל לאומץ, שלפעמים כדאי להמר על המפתיע, ושאהבה, גם אם מתגנבת אליך מאחור ודרך דלת צדדית, תמיד ראויה לקצת שמפניה ועוגה.
הם ישבו שם, יד ביד, מוקפים ברוח ערב חמימה וריח יסמין, וצחקו כמו ילדים. ולא משנה מה יספרו עליה מעכשיו אצלנו במושבה, מרים לוי תמיד תהיה האישה שהחזירה את הלב שלה הביתה, ובדרך גם השיגה מי יחלק לה תה, ילטף את חתוליה, ויקרא לה מלכה, כל בוקר מחדש.
