היום שבו הלכתי להתגרש, לבושה כשָׂרה.
כשהבעל שלי, מתן, אמר שהוא רוצה גט, פתחתי את הארון והוצאתי את שמלת הכלה שלי.
“מה את עושה?” הוא שאל בפנים מבוהלות.
“אני אלבש את זה לבית הדין הרבני,” עניתי וניערתי את השמלה, שהאבק ירד.
“את השתגעת? אי אפשר ללכת לגירושין לבושה ככלה!”
“כמובן שאפשר. ואתה תלבש את החליפה שלבשת בחתונה. אם בה נשבעת לי לאהוב עד עולם, בה תישבע לפרידה.”
ראיתי אותו שותק, מגרד את הראש, לא מצליח למצוא תשובה אחת טובה. עשרים דקות אחר כך הוא נבר עמוק בארון, ממלמל, ומחפש את החליפה בצבע כחול כהה.
כשהגענו לבית הדין בתל אביב, נעמד המאבטח כמו פסל. אישה אחת צעקה “מזל טוב!”, חברה שלה דחפה אותה בלחישה: “השתגעת? הם מתגרשים!”
הדיין, יעקב, כמעט נשמט מהכסא כשראה אותנו נכנסים. אני עם שמלה לבנה, הינומה, שרשרת פנינים ואודם, והוא חליפה, עניבה מחודדת ונעלים מלוקקות.
“גברת,” אמר הדיין, מנסה לא להתגלגל מצחוק, “אפשר לשאול למה הגעת לבושה ככלה?”
“כי, כבוד הדיין,” עניתי בכבוד, “האיש הזה נשבע לי עד שהמוות יפריד בינינו ככה בדיוק. המוות עוד לא הפריד, אבל הוא רוצה לבטל את הברית. אז שיביט אלי כך, כפי ששיקר לי אז.”
מתן הביט בי, דמעות בעיניים.
“בחיים לא שיקרתי. אהבתי אותך באמת ביום ההוא.”
“ומה עכשיו?” שאלתי, והגרון שרף.
הדיין השתעל.
“תשמעו, אתן לכם שלושים דקות הפסקה. צאו החוצה, תדברו. תחזרו ככה, בתחפושת הזו, ואם אתם עדיין בטוחים נמשיך. אבל יש לי חשד ששני אנשים שבאים לכאן ככה, לא אמרו הכל.”
יצאנו למסדרון. הוא ישר את ההינומה שלי שנפלה הצידה.
“את נראית מהמם,” אמר. “בדיוק כמו אז.”
“ואתה נראה טוב,” הודיתי, “למרות שאתה עקשן.”
עמדנו שם, לבושים כמו לזכרון מתעתע, בבית הדין, בלי לדעת מה לעשות.
“תגידי” הוא לחש, “אולי במקום להתגרש, נלך לאכול עוגת חתונה ולזכור למה בכלל התחתנו?”
אולי זה אהבה אמיתית להתלבש לפרידה כמו לחופה או שאנחנו בסך הכול שני אנשים דרמטיים שלא יודעים לחיות על חצי מדה.
