הבנתי שמשהו השתבש ביום בו פתאום שמתי לב שטל, אשתי, כבר לא אומרת לי “אני אוהבת אותך”. לא יודע בדיוק מתי זה נעלם האם בשבוע שעבר, לפני חודש, או אולי לפני הרבה יותר. פעם זה היה קבוע: בוקר לפני העבודה, בסיום שיחת טלפון, רגע לפני שינה. ואני תמיד עניתי מילות הרגל: “גם אני”, “אותו דבר”, “חח, אהבה”.
אני בן 34, עובד מבוקר עד ערב, יוצא מוקדם וחוזר עייף, מרחף בין פקקי תל אביב כאילו העולם מתפורר. תמיד חשבתי שלהיות בעל טוב זה רק לעשות את מה שצריך לשלם את החשבונות בשקלים, לקנות מצרכים מהסופר, להיות בבית, לא לרמות. נכנס, אוכל, מתקלח, מתיישב מול הטלוויזיה או גולש בטלפון. טל מספרת לי איך עבר עליה היום ואני עונה בקצרה: “אוקיי”, “כן”, “נדבר אחר כך”, “אני עייף”. כשהיא אמרה לי “אני אוהבת אותך” זה היה נשמע רגיל, אוטומטי, כמעט מוזיקת ליווי. מעולם לא חשבתי שיום אחד היא תפסיק לומר זאת, ושהלב שלי יתגעגע.
התחלתי לשים לב לשינוי דרך הדברים הקטנים. כבר לא שלחה הודעות פעם הייתה כותבת: “שמור על עצמך”, “יום טוב”, “אכלת צהריים?”. עכשיו כלום. בערב היא מתכרבלת עם הטלפון, עם הגב אליי. כבר לא מחפשת את ידי, לא שואלת איך אני מרגיש. יום אחד קראתי לה “אהובה” והיא ענתה בשמי “אלעד”. הלב שלי התהפך, כאילו עכבר חשמל מטייל בתוכו.
בלילה אחד, מתוך חלום מוזר בו קולות העיר התערבבו עם ריח שוק התקווה, קיבצתי אומץ ושאלתי:
את עדיין אוהבת אותי?
היא שתקה. לא חיפשה את המבט שלי. רק אמרה:
אני לא יודעת… זה כבר לא אותו דבר.
זה נשמע כמו מכת רוח יבשה. שאלתי אם יש אחר, אם פגעתי ממש, אם עשתה משהו. אמרה לי שאין אף אחד אחר. פשוט עייפה עייפה מלהרגיש לבד בתוך זוגיות, עייפה מלדבר בלי שיקשיבו לה, עייפה מלומר “אני אוהבת אותך” ולא לקבל תגובה אמיתית.
באותו לילה עמדתי מול חלון הבית, מביט על איתותי המכוניות ברחוב, ונזכר בכל “אני אוהבת אותך” שהיא אמרה. ואני תמיד עניתי מבלי להסתכל, מבלי לחבק, מבלי להקשיב באמת. נזכרתי בשוב הביתה, דבוק למסך, רגעים שביקשה שנצא יחד ואני העדפתי להתכרבל. תמיד האמנתי שניתן להראות אהבה דרך פרנסה ודאגה, אבל היא רצתה מילים, זמן, תשומת לב.
מאז, בעולם שבו הרחובות מתעקמים והלילה עוטף מנורות כמו חלום מוזר, אני מנסה להשתנות. אומר לה “אני אוהב אותך”, מחבק, שולח הודעות, מזמין לצאת. אבל זה כבר אחר. היא מסתכלת עליי כאילו לא רוצה לקוות שוב, לפעמים עונה לי “תודה” כשאני אומר שאני אוהב אותה וזה כואב יותר מ”לא”.
אנחנו גרים תחת גג אחד בגבעתיים, חולקים מיטה, אבל הכל מוזר, כאילו אני מנסה לכבות אש שכבר כמעט לא נשאר מה להציל. אולי אני כבר מאוחר מדי, אולי היא כבר שחררה אותי. כל מה שאני יודע שהייתי נותן הכל על מנת לחזור לימים בהם פשוט אמרה “אני אוהבת אותך” בלי לחשוב.
מה אתם הייתם מייעצים לי?
