היום שבו איבדתי את בעלי… לא היה רק היום שבו איבדתי אותו. זה היה היום שבו התרסקה גם התמונה של נישואיי, של כל מה שהאמנתי בו. הכול קרה מהר מדי.
הוא יצא מהבית מוקדם בבוקר, כי היה צריך להגיע לכמה מושבים בצפון. היה וטרינר שעבד ברשויות המועצה האזורית, נסע כל השבוע בין מושבים וקיבוצים: בדק פרות, חיסן כבשים, הגיע כשהיו מקרי חירום עם סוסים. כבר התרגלתי להתראות קצרות, חפוזות. התרגלתי לראות אותו עוזב עם מגפיים בוציים ומיניבוס עמוס ציוד.
בצהריים כתב לי הודעה שהוא נמצא במושב מרוחק, החל גשם חזק, ויש לו עוד ביקור במושב נוסף בערך חצי שעה נסיעה. אמר שיסיים שם ויבוא ישר הביתה, רצה לחזור מוקדם כדי שנאכל יחד ארוחת ערב. עניתי לו שיסע בזהירות, כי הגשם היה ממש סוער.
ומשם… לא ידעתי כלום עד שעות אחר הצהריים.
בהתחלה הגיע שמועה. טלפון ממכר ששאל אם הכול בסדר. לא הבנתי. אחר כך דיברה איתי בת דודתו, סיפרה שהייתה תאונה בדרך למושב ההוא. הלב שלי דפק כל כך חזק, פחדתי שאתעלף. כמה דקות אחר כך הגיעה הודעה רשמית: המיניבוס החליק על הכביש בגלל הגשם, ירד מהנתיב ונפל לתעלה. הוא לא שרד.
אני לא זוכרת איך הגעתי לבית החולים. רק זוכרת את עצמי יושבת על כיסא, ידיים קפואות, מקשיבה לרופא מדבר על דברים שהמוח שלי סירב להכניס פנימה. ההורים שלו הגיעו, דמעו. הילדים שלי שאלו איפה אבא שלהם… ואני לא ידעתי איך לענות.
באותו יום בדיוק כשעוד התרוצצנו בין טלפונים למשפחה קרה משהו ששבר אותי בדרך אחרת.
החלו להתפרסם פוסטים בפייסבוק.
הראשון היה מאישה שלא הכרתי. שיתפה צילום שלו, חיבק אותה באחד המושבים, כתבה שהיא הרוסה, שאיבדה “את אהבת חייה”, מודה לכל רגע איתו.
חשבתי שזו טעות.
ואז יצא פוסט נוסף. אישה אחרת, תמונות אחרות, נפרדת ממנו, מודה לו על “אהבה, זמן, הבטחות”.
אחר כך שלישי.
שלוש נשים שונות. באותו יום ממש. מדברות בפומבי על הקשר שלהן עם בעלי.
הן לא שאלו איך אני מרגישה, לא מה שלומם של הילדים שאיבדו את אבא שלהם, בכלל לא שמעו על הצער של הוריו. פשוט הוציאו את הסיפור שלהן החוצה, כאילו עושות לו כבוד.
ואז התחלתי לסדר את החלקים.
הנסיעות הארוכות. השעות שלא ענה לטלפונים. המושבים המרוחקים. התירוצים לישיבות ולמקרי חירום בלילה. הכול קיבל משמעות… כזו שגרמה לי בחילה.
אני קברתי את בעלי, ובאותו זמן גיליתי שהוא חי חיים כפולים אולי אפילו משולשים.
הערב ההספדי היה רגע בלתי נסבל. אנשים באו לנחם אותי, בלי שום מושג שכבר ראיתי את כל הפוסטים ההם. הנשים הביטו בי מוזר. שמועות, לחשושים. ואני עומדת שם, מחזיקה את הילדים, והתמונות מהאינטרנט מסתובבות לי בראש, למרות שלא רציתי לגלות אותן.
אחרי ההלוויה הגיע הריק הגדול.
הבית הפך לשקט. בגדים שלו עדיין בארון. המגפיים שלו, מנוקי בוץ, התייבשו במרפסת. כלי העבודה שלו חיכו במחסן.
ובתוך כל העצב נכנסה ההבנה הקשה של הבגידה.
לא הצלחתי לבכות עליו באמת, בלי לחשוב כל הזמן על מה שעשה.
חודשים אחרי זה התחלתי טיפול פסיכולוגי, כי לא הצלחתי לישון. התעוררתי בבוקר בוכה. הפסיכולוג שלי אמר דבר שנשאר איתי לנצח: כדי להחלים, עליי להפריד בתודעה שלי בין האיש שבגד, לבין אבא של הילדים שלי, לבין מי שאהבתי באמת. אם אראה בו רק בוגד הכאב שלי יישאב עמוק אל תוך הלב.
זה לא היה קל.
זה לקח שנים.
בעזרת משפחתי, בעזרת הטיפול, בהרבה שתיקות. למדתי לדבר עם הילדים בלי טיפה של שנאה. למדתי לסדר זיכרונות. למדתי לשחרר את הכעס שחנק לי את הנשימות.
היום עברו חמש שנים. הילדים גדלו. אני חזרתי לעבודה, בניתי לי מחדש שגרה, יצאתי לבד לבית קפה, בלי רגשות אשם.
לפני שלושה חודשים התחלתי להכיר גבר. שום דבר מהיר, אנחנו לומדים אחד את השנייה. הוא יודע שאני אלמנה. לא מכיר את כל הפרטים. אנחנו מתקדמים לאט.
לפעמים אני שומעת את עצמי מספרת בקול את הסיפור שלי בדיוק כמו היום. לא כדי לרחם על עצמי, אלא כי זו הפעם הראשונה שאני מרגישה שמותר לי לדבר על הכול בלי שהלב שלי עולה באש. לא שכחתי מה קרה. אבל אני לא חיה עוד בתוך זה.
על אף שהיום שבו בעלי הלך ממני חרב לי את כל עולמי… היום אני יודעת לבנות עולם חדש, לבנה אחר לבנה גם אם הוא לעולם לא יהיה מה שהיה.
