היום אני רוצה לשתף אתכם בסיפור שלי. נהייתי אבא בגיל מאוד צעיר טעות של חוסר בשלות וללא גב חזק מאחוריי. היום הבת שלי בת שלוש, ולמרות שזה בכלל לא פשוט למצוא את הכיוון הנכון, למדתי להתמודד עם המציאות. יש ימים שבהם הכול מרגיש כבד מדי, כי אני היחיד שאחראי על האושר שלה. אמא שלה פשוט נעלמה מהתמונה ולא מוכנה לקחת חלק.
את הדברים האלו אני כותב כשאני מלא דאגות ומחשבות, כי לאחרונה הכול נראה מסובך, ואני לא בטוח איך להמשיך מכאן. אני עייף נפשית. לפעמים אין בי כוח להילחם, אבל יש לי סיבה להמשיך הבת שלי. אני רוצה להעניק לה אהבה שאני בעצמי אף פעם לא קיבלתי מההורים שלי.
אבא שלי עזב את הבית מיד אחרי שנולדתי. אמא שלי אף פעם לא ידעה להראות חום ואהבה, לפחות לא סוג כזה שאני יכול לזכור. תמיד נתנה עדיפות לבני הזוג שלה ולילדים שלהם. אם הייתי צריך בגדים או נעליים, תמיד נאלצתי למצוא דרך בעצמי, כי לבקש ממנה? זה לא אופציה. הייתה אומרת שאין לה כסף, אבל ליום הולדת של הילד של בן הזוג תמיד היה נמצא.
כשיום ההולדת שלי הגיע לפעמים אפילו לא זכרה. הייתי רואה איך היא משקיעה בהם, ואני שותק, כי אם הייתי פותח פה, ישר היו אומרים שאני כפוי טובה. לא אשכח איך נעלי בית הספר שלי נקרעו נשארו איתי כבר שנה שנייה. הדבקתי אותם פעם אחר פעם כדי שלא יראו. אמא שלי ראתה, אבל לא אמרה מילה. שלושה ימים אחרי זה קנתה לבת של בן הזוג שלה נעליים חדשות כי היא לא אוהבת את הישנות.
הרבה לילות בכיתי בשקט מנסה להבין למה אמא שלי לא רוצה אותי, אלא אותם. באיזה שלב קלטתי שהיא רואה בי עול, ואז קיבלתי החלטה פשוט לעזוב. אפילו זה לא עניין אותה. היא לא חיפשה אותי ולא שאלה לאן נעלמתי. המשכתי את החיים לבד, היה קשה ומלא חוסרים, אבל לא נשברתי.
ארבע, חמש שנים אחר כך, שמעתי שבן הזוג שלה עזב אותה בשביל אישה צעירה יותר, והילדים שלו חזרו לאמא הביולוגית. נשארה לבד. היה לי עצוב בשבילה, אבל לא ידעתי מה לעשות.
לפעמים עולה לי המחשבה אולי ליצור איתה קשר, לשאול מה שלומה. אבל אני פוחד שאולי עדיין אראה אצלה את אותו מבט דוחה כמו פעם. אולי עדיף שנישאר במרחק בלי לדעת אחת על השנייה כלום. מה דעתכם?
