היום אני בן 33, אבל עד היום אני מתבייש להיזכר במה שעשיתי כשהייתי בן 18 ולפני שמלאו לי 19

היום אני בת 33, ועדיין אני נבוכה כשאני נזכרת במה שעשיתי כשהייתי בת 18, כמעט 19.
למדתי אז באוניברסיטת תל אביב, חיי היו נוחים.
לא היינו עשירים, אבל אף פעם לא חסר לי כלום.
אמא שלי לימדה מתמטיקה בתיכון, אבא שלי היה רופא שיניים.
בבית תמיד שלטה אווירה של יציבות, אוכל חם וסדר.
הייתה לנו אישה שבאה לעזור לנו לנקות, ככה שהדבר היחיד שהייתי צריכה לעשות זה לשמור על החדר שלי מסודר וללמוד.
מהילדות למדתי שזה התפקיד שלי: להביא ציונים טובים ולא לעשות בעיות.
באוניברסיטה הייתה לי יותר משנה חבר.
קראו לו יונתן בחור שקט, מהשכבה החברתית שלי, לומד, מנומס, ההורים שלי אהבו אותו.
היינו הולכים יחד לסרטים, לגלידריה בשבזי, מטיילים בפארק הירקון.
הכול היה רגוע, צפוי, בלי דרמות.
באותה תקופה לא ידעתי שיציבות היא זכות.
במסיבה אצל חברה מהפקולטה הכרתי את האחר.
הוא הגיע עם אופנוע, לבוש שונה, דיבר בקול רם, צחק בקול, לא למד אלא עבד כמכונאי מוסך ברמת גן.
כבר מהלילה הראשון התחיל לרדוף אחריי.
שלח לי הודעות, חיכה לי בשער של האוניברסיטה, אמר לי שאני “יותר מדי יפה בשביל להשתעמם עם בנים משעממים”.
התחלתי לצאת איתו בסתר.
שיקרתי לחבר שלי, להורים שלי ולחברות שלי.
עם המכונאי קראו לו עומרי הכול היה אדרנלין: נסיעות על אופנוע ליפו, בירה בשוק הפשפשים, מוזיקה חזקה, בריחות מהירות והסתרות.
הרגשתי “חיה”, אחרת, מורדת.
אחרי כמה חודשים הוא הציע שאעבור לגור איתו.
לא הצלחתי לעזוב את יונתן, כי לא ידעתי איך בכלל להתמודד עם זה, אבל בכל זאת הסכמתי לעזוב.
ערב אחד ארזתי בגדים בלי שההורים ישימו לב, השארתי פתק וברחתי.
הלכתי לבית של עומרי, שהוא חלק עם ההורים שלו בגבעתיים.
ושם התחילה המציאות.
הבית היה קטן, מבולגן, חם.
במקום לקום לאוניברסיטה, קמתי להכין ארוחת בוקר, לטאטא, לשטוף רצפה, לקרצף אמבטיה, לכבס ביד.
לא ידעתי לבשל יותר מאורז וסטייק במחבת.
אמא שלו הסתכלה עליי בעין עקומה כשהאוכל היה פשוט.
אבא שלו התלונן על כל דבר.
בכיתי במקלחת, הרגשתי חסרת ערך.
עזבתי את האוניברסיטה לא היו לי שקל לאוטובוס ולא כוח ללמוד.
עומרי השתנה.
במוסך שתה בירה כל יום “כי חם”, בסופ”ש היה נעלם עם חברים.
חוזר הביתה שיכור, צועק, מתלונן שהבית מבולגן, שאיני יודעת להיות “אשת חיל”.
קרא לי מפונקת, חסרת תועלת, שההורים שלי גידלו אותי דפוקה.
הרגשתי לכודה.
לא היו לי כסף, לא השכלה, לא לאן ללכת.
הימים עברו ואני חשבתי על החיים שהיו לי.
על החדר הנקי, המיטה הנוחה, המחברות מהאוניברסיטה, אמא ששואלת אם אכלתי, אבא שמסיע אותי ברכב.
חשבתי גם על יונתן כמה שקט היה, כמה דאג לי.
תהיתי איך ויתרתי על כל זה.
יום אחד החלטתי.
לא אמרתי כלום לאף אחד.
שלחו אותי למכולת בזול, בערך חצי שעה הליכה.
ידעתי שתמיד מתעכבת שם.
יצאתי עם שקית ריקה, הלכתי שני רחובות ובמקום להגיע לסופר, עליתי על אוטובוס לכיוון הבית של ההורים שלי.
כל הדרך רעדתי, פחדתי מהתגובה שלהם.
כשהגעתי, אמא פתחה את הדלת והשתתקה לכמה שניות.
ואז התחילה לבכות.
גם אני בכיתי.
עברו כמעט עשרה חודשים מאז שמעו ממני.
אבא יצא מהחדר וחיבק אותי בלי להגיד מילה.
באותו לילה ישנתי במיטה שלי נקייה, בטוחה, בלי צעקות ובלי פחד.
את יונתן לא הצלחתי להחזיר.
הוא כבר המשיך הלאה.
אבל את המשפחה שלי החזרתי.
חזרתי לאוניברסיטה, חזרתי ללימודים.
והבנתי משהו שקשה לי להודות בו: לא הייתי אומללה קודם.
החיים שלי לא היו משעממים הם היו יציבים.
אני הייתי זו שלא ידעתי להעריך את הטוב, עד שפגשתי את הרע.